בלי ויכוחים: כך תגרמו לילד להכין שיעורי בית

שתי אמהות חוזרות בחמש בערב מהעבודה. לשתיהן ילדים הלומדים בכיתה ‭.'א‬ כך נשמע המפגש בבית אחד: "היי, אמא‭,"‬ אומר אלון. "הכנת שיעורים‭"?‬ שואלת אמא. כך זה נשמע בבית השני: "לא מכין שיעורים. נמאס לי‭,"‬ אומר תומר. "שלום, תומר. השיעורים הם עניין שלך. תחליט אם להכין או לא‭,"‬ עונה לו אמא. שתי אמהות, שתי גישות.

סוגיית שיעורי הבית מעסיקה הורים וילדים רבים ובבתים רבים יחסי ההורים והילדים מתערערים סביב השיעורים. אבל של מי השיעורים - של הילד או של ההורים? הורים רבים מבקשים "טיפים" להתנהלות נכונה עם ילדיהם. אלא שבחינוך ילדים אין לנו "טיפים‭."‬ יש לנו השקפת עולם, מטרות וכלים, שיקול דעת, התייחסות אישית והרבה אהבה.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

מדוע אין טיפים? כי כל אדם הוא יחיד ומיוחד ועולם היחסים הוא מורכב. לדוגמה, ילד יכול לבחור לא להכין שיעורים כי זו דרכו לקבל מהוריו תשומת לב רבה, גם אם שלילית, ועל תשומת לב אנחנו לא יכולים לוותר. לכן, השאלה אינה "איך נגרום לו להכין שיעורים" אלא איך נבסס מערכת יחסים חמה ותומכת שתפנה אותו למשימות החיים שלו, ובין היתר להכנת שיעורים.

הילד לא נולד תלמיד

הבה נחזור אל אלון ואל תומר. בשני הבתים המפגש בין האם לבנה ממוקד בשיעורי הבית. כלל חשוב (לא טיפ!):‬ נפגשים? חבקו את הילד, התעניינו בשלומו, ספרו לו שחשבתם עליו במשך היום. הוא קודם כל ילד שלכם - ורק אחר כך תלמיד. מצאו את הדרך המתאימה לכם כדי להביע את הגעגוע אליו ואת השמחה שלכם במפגש המחודש.

טוב, התחבקנו, אפילו אכלנו יחד פירות. אבל מה עם השיעורים? מה עושים אם הילד לא מכין אותם, לא לומד להכתבה, שוכח שיש מבחן.

כמו כל ילד, גם ילדכם לא נולד "תלמיד‭."‬ בכיתה א' הוא מתחיל לגבש את זהותו כתלמיד. מהן החוויות המלוות אתכם מתקופת בית הספר היסודי? מבוגרים רבים נושאים עימם זיכרון - של הורה, מורה או מבוגר משמעותי אחר - שאמר להם, למשל, "אתה גרוע במתמטיקה" - ושנים רבות הם חששו מהמקצוע, פחדו מכל מבחן, והאמירה הזו הידהדה באוזניהם ורדפה אותם.

גם הפסיכואנליסט אלפרד אדלר שמע מהמורה שלו שהוא גרוע במתמטיקה. המורה אף יעץ לאביו של אדלר לשלוח את בנו להיות שוליית סנדלרים. אלא שאביו של אדלר האמין ביכולותיו של בנו. הוא תמך בו ולימד אותו מתמטיקה - ואלפרד אדלר הפך לתלמיד מצטיין במתמטיקה. לימים למד אדלר רפואה ואף הביא לעולם תיאוריה רחבה העוסקת בתפקיד ההורי וביחסי הורים וילדים. להשקפתו, כדי שניתן יהיה לחולל שינוי - רצוי מאוד שיהיה בסביבה לפחות מבוגר אחד שיאמין בילד, יעודד אותו  

ויתמוך בו.

מתי ילדים משתפים פעולה  

אם יזכו לתשתית נכונה, מרבית התלמידים יכולים בהחלט להתמודד עם המטלות אשר מציב בפניהם בית הספר היסודי. אם כך, מדוע חלקם אינם משתפים פעולה - לא מקשיבים, מפריעים, לא מכינים שיעורים?

במקום שבו אנו מרגישים טוב - כלומר מקבלים אותנו, רואים אותנו, מקשיבים לנו, מכבדים אותנו, מאפשרים לנו לתרום ולהועיל - אנחנו משתפים פעולה. ילד שלא משתף פעולה הוא ילד שחווה כנראה רצף חוויות מייאשות: למשל, הוא חשב שהוא לא תלמיד מספיק טוב כי הילד שיושב לידו בכיתה כבר קורא וכותב, והוא עדיין לא. או שיש לו אחות מחוננת, והוא הגיע למסקנה שבבית שלו יש מקום רק לתלמיד מצוין אחד.

אם ילד מאמין שהוא לא מספיק טוב - הוא מצפה לכישלון. כאן נפתחות שתי אפשרויות: הוא יכול להיכשל ולקבל אישור: "ידעתי שאני לא טוב‭."‬ הוא יכול גם להצליח. אלא שילד שאינו מאמין ביכולתו מייחס בדרך כלל הצלחה ליד המקרה: "המבחן היה קל במיוחד. בפעם הבאה אכשל‭."‬ וכולנו מכירים את הנבואות המגשימות את עצמן.

וקיים גם ההד החברתי: החברה מהללת ומשבחת את המצליחים. ילד מצליח מקבל חיזוקים שמאפשרים לו להמשיך לנסות, להתנסות. הוא חווה את מעגל ה"אל"ף‭:"‬ אומץ - לנסות ולהתנסות; אמון - בעצמי (שאני יכול) ובאחרים (שתומכים בי);‬ אופטימיות - יהיה בסדר, גם אם הפעם לא הצלחתי - אלמד, אשקיע ואצליח; אקטיביות - אני יכול ואני רוצה לעשות.

לעומתו הנכשל זוכה לנזיפות, לאכזבה, אולי אפילו לעונש - וכך הילד חווה כאב נוסף, עוד סדק בדימוי העצמי. הוא עסוק בעצמו, בכאבו, בתחושת הכישלון, בבדידות. האחרים מתקדמים והוא נותר מאחור, והפער הולך וגדל. הוא פוחד לנסות כי הוא פוחד להיכשל שוב, הוא משדר פסיביות, לא מתאמץ. הוא שבוי במעגל ה'פ"א':‬ פקפוק, פחד, פסימיות, פסיביות.

לקדם מחשבות מעודדות

אז איך יוצאים מהמעגל הלא מוצלח הזה? ראשית, יש להפריד בין עושה ובין מעשה: הילד אולי נכשל במבחנים מסויימים אבל הוא עצמו לא כישלון. שנית, מכירים בחוויה של הילד. ילד שנכשל זקוק לעידוד רב. האמינו בו. הדגישו את היכולות שלו: אתה יודע להתמיד (מגיע בקביעות לשיעורי הגיטרה),‬ אתה יודע להשקיע (הכנת ברכה יפה לסבא ליום הולדתו),‬ אפשר לסמוך עליך (אתה מאכיל את הדגים שלך כל יום).‬

הראו לו שהוא יכול ומסוגל - ושאתם רואים את הכוחות שלו ומתפעלים מהם. בלי "אבל" (אתה מגיע בזמן, אבל רק למשחק כדורגל שחשוב לך) 

ובלי "חבל" (אתה יכול ללמוד שמות של שחקנים ומאמנים, חבל שאתה לא משתמש בזיכרון הנפלא שלך כדי ללמוד בעל פה כמה פסוקים בתורה).‬

כדי שילד יוכל לחשוב על עצמו מחשבות מעודדות כאלה, תפקידנו להראות לו שהוא אכן מסוגל. ילד שמצפה להצלחה בדרך כלל מצליח. ילד שנכשל אך הדימוי העצמי שלו יציב, יודע (ואנחנו נזכיר לו) להפריד: הפעם נכשלתי (ולא "אני כישלון)",‬ בפעם הבאה אלמד ואצליח.

כדי להעביר ילד למעגל ה"אל"ף" יש לבנות מערכת יחסים תומכת. השיעורים הם שלו - אבל הוא יקבל את האחריות הבלעדית להם רק אם התשתית קיימת: אם אין פערים שעליו להשלים ואם ברור לנו שהוא יודע שהוא יכול לקבל עזרה בכל עת. נלווה אותו בראשית הדרך - עד שנראה שהוא יכול להתמודד בכוחות עצמו. וגם אם הוא לא זקוק לעזרה - נתעניין: מה למדת השבוע? מה עניין אותך? מה חשבת?

ילד שצבר פערים גדולים זקוק לתוכנית השלמה שאותה יש לבנות יחד: באיזה יום ובאיזו שעה משלימים חשבון, עברית ‭.'וכו‬ האם אחד ההורים או הקרובים יכול לסייע? אולי אחד המורים יכול ללוות אותו בשעות בית הספר? להגיד לילד "תשלים את החומר" זה לא מספיק. קל לפתוח פער, קשה לסגור אותו, אך בהחלט ניתן. התייעצו עם הצוות החינוכי ובנו תוכנית השלמה הגיונית ומדורגת שתאפשר לילד לזכות בחוויות חיוביות.

וגם לאחר שהשיעורים יעברו לאחריותו, זכרו: מילה טובה וחיבוק קודמים לשאלות סביב שיעורי הבית. אתם תמיד בסביבה, מתעניינים, קשובים, וכשצריך - מסייעים. את האחריות תעבירו לילד רק אם אפשר. לעולם אל תגידו לו "תקבל אפס במבחן ותלמד לקח‭."‬ ילד שחווה רצף חוויות שליליות יחווה את האמירה הזו כמהלומה נוספת. הוא זקוק לכם ולעידוד שיקבל מכם.

החופש הגדול הוא זמן ארוך מספיק כדי לספק לילדים מגוון התנסויות שתאפשרנה להם להרגיש אחראיים, עצמאיים ובעלי תחושת ערך. 

הכותבת היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית ומורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר ‬