שקט, כאן יורים

העיסוק ההכרחי והנבון ביום שאחרי מתמקד בסידורי הביטחון שיבטיחו את שלומם של יישובי הדרום, בהחלשת פוטנציאל הטרור מהרצועה ובאופי המנגנון שינהל את חבל הארץ הארור הזה ואת ממשקיו לישראל. ספק עד כמה הוא מתייחס לאתגרים מדיניים אסטרטגיים ולחלון הזדמנויות שעשוי להיפתח לפעולה אזורית נרחבת ונועזת, ולא צבאית, לשם שינוי.

אבל אין ספק שהעיסוק ביום שאחרי מתעלם לחלוטין מקורבן אחד, חלל דומם שהופקר בשטח. לא פלא שהעיסוק מחמיץ אותו, שכן הוא נעשה שקוף בימים האלה. בסך הכול, זה השיח הדמוקרטי בישראל.

הסולידריות והחוסן המנטלי שמגלה החברה הישראלית חיוניים להתמודדות עם המצב המתסכל שאליו נקלענו, עם הפצצת העורף והקזת הדם בחזית. אלא שגם אלה רחוקים מלהצדיק ציד מכשפות של המעזים לחשוב אחרת, ולו קצת אחרת, וחלילה מעזים להביע את מחשבתם בקול. כי הקול, מאז החל המבצע בעזה, אחיד, מונוטוני וחד-גוני. הוא בוקע מגרונו של "העם" בכל מדיום אפשרי, עולה משיחות סלון ומפטפוטי פינת קפה במקומות העבודה, וכמובן, בצרחות בהתכנסויות רחוב ספונטניות יותר או פחות, כמו אותן התקפות אלימות על מפגינים שמחו נגד הלחימה.

ההסלמה ניכרת בכך שלא רק בריוני ימין פשיסטי סותמים בכוח פיות שבאים להם לא טוב. ישראלים רגילים, שמעולם לא ראו עצמם קיצונים, מאמצים את כללי ההשתקה הנוקשים של הקולות המתונים ב"מצב חירום". צירוף המילים הקסום, בן דודו של "שיקולי ביטחון", מספק צו מנהלי מידי לחניקתם של עקרון הוויכוח והזכות להבעת דעה החורגת מקונסנזוס. והוא, הקונסנזוס, מנוסח מחדש כיום כתוקפני ומתלהם ולא רואה בעיניים. בדרך מופלאה זו, שאינה אלא חלק מסחף לאומני ששוטף את החברה בישראל בלי שתכיר בכך, מאגפת דעת הקהל מימין ראש ממשלה ושר ביטחון ניציים. ואילו התקשורת, שנו-ברור שהיא סמולנית, מיישרת כמעט תמיד קו עם הקו שאיבד סבלנות לדעות יפות נפש.

לרוב, לא מדובר כאן על הדיון האסטרטגי בתועלת ובכדאיות של פעולות צבאיות מסוימות, אלא - זהירות, מילה גסה - בשאלת המוסריות שלהן. לדוגמה, בעצם העלאת הסוגיה של פגיעה באוכלוסיה אזרחית: חוקיותה, מידותיה, מגבלותיה. אפילו הדיון באפשרות של הסדר מדיני - תבונתו, סיכוייו, השלכותיו - מתקבל באטימת אוזניים. כל הזמזומים הלא-נעימים נבלמים על הסף באגרוף הברזל של הצדק המוחלט בשעת קרב, מוקעים כנאיביות מטומטמת במקרה הטוב וכבוגדנות נפשעת בשאר המקרים.

אנחנו במלחמה, אחים שלי, במלחמה נגד הגרועים שבאויבים. במערכה כזאת, אין הכרה בצד האחר, אין הסכמים איתו, אין קיום במקביל אליו. יש רק לוחמה חסרת פשרות עד ההכרעה המוחלטת, עד המיגור. כי הנוסחה פשוטה נורא: זה אנחנו או הם. וב"הם" אני לא מתכוון לחמאס.

חשבתם שעזה הרוסה? חכו שהמבצע ייגמר ותראו את ההריסות שלנו, שמי יודע איך נשקם. בלי שאף רקטה תצליח לרסק אותה, בלי ששום מנהרה תחדור ללבה, למרבה השמחה, חטפה החברה בישראל זעזוע תת-קרקעי, שערער יסודות דמוקרטיים בסיסיים כפלורליזם, סובלנות, הקשבה ושכנוע. או כפי שרבים יגדירו זאת עכשיו: סתם חפירה.

חששתם מאיום קיומי? הרי לכם אחד.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il