המינגוויי: "אתה שומע את היריות"

"כותרת משנה", המקבץ מבחר מעבודתו העיתונאית של ארנסט המינגווי, פותח צוהר לעולם ששימש רקע לרומנים של אחד הסופרים האמריקנים הגדולים של כל הזמנים. האוסף כולל כתבות מהשטח ממלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה, סיפורים ממלחמות שוורים בספרד, תיאורי ציד באפריקה, תיאורי דיג ודמויות ססגוניות בקובה, הרהורים ועצות על כתיבה ספרותית ועל כתיבה בכלל, ועוד.

הקו המפריד בין כתיבתו העיתונאית של המינגוויי לכתיבתו הספרותית אינו חד. הוא גילה בכתיבתו הבנה בפוליטיקה ובכלכלה, ידע להגיע למידע ולנתח אותו, אבל כתיבתו היתה כתיבה יצירתית ולא דיווח יבש. גם אם לפעמים הקל ראש בנוגע לעובדות, המינגוויי נתן קול להשפעה הרגשית של האירועים ההיסטוריים על האנשים שלקחו בהם חלק.

מחוויות המלחמה של ארנסט המינגוויי

מלחמה מסוג חדש

דיווח ננה, 14 באפריל 1937

מדריד. חלון המלון פתוח, אתה שוכב במיטה, אתה שומע את היריות בקו החזית במרחק שבעה-עשר רחובות. ירי רובים נשמע במשך כל הלילה. הרובים נשמעים טאקרונג, קאפּונג, קראאנג, טאקרונג, ואז מתחיל התת-מקלע. יש לו קוטר גדול יותר והוא משמיע רעש חזק יותר, רונג, קארארונג, רונג, רונג. אחר כך נשמע הבום המתקרב של פגזי מרגמת החפירות והתפרצות אש מקלעים. אתה שוכב במיטה ומקשיב, וזה דבר גדול להיות במיטה ברגליים פשוטות קדימה שמחממות בהדרגה את מרגלות המיטה הקרות ולא שם, ביוניברסיטי סיטי או בקָרָבַּנצֶ'ל. איש שר בקול חזק ברחוב למטה ושלושה שיכורים מתווכחים כשאתה נרדם.

בבוקר, לפני שמגיעה אליך השיחה מהמערכת, מעיר אותך פיצוץ רועם של פגזים ואתה ניגש אל החלון ומסתכל החוצה ורואה איש שראשו מושפל וצווארון מעילו מורם, חוצה בריצה מיואשת את הכיכר המרוצפת. אתה חש בריח החריף של חומר הנפץ שקיווית לא להריח יותר. בחלוק רחצה ובנעלי בית אתה מזדרז במורד מדרגות השיש וכמעט מתנגש באישה בגיל העמידה הפצועה בבטנה ומובלת אל כניסת המלון על ידי שני גברים בסרבלי עבודה כחולים. שתי ידיה מוצלבות מתחת לחזה גדול בעל מראה ספרדי מסורתי, ומבין אצבעותיה ניגר הדם בקילוח דק. בפינה, במרחק של כעשרים מטר, יש ערימה של חצץ, בטון מנותץ ועפר, איש מת אחד, שבגדיו הקרועים מאובקים, וחור גדול במדרכה שגז מצינור ראשי נפלט ממנו ונראה כמו חזיון תעתועים באוויר הבוקר הקר.

"כמה מתים?" אתה שואל שוטר.

"רק אחד," הוא אומר. "הפגז נכנס לתוך המדרכה והתפוצץ תחתיה. אם הוא היה מתפוצץ על האבן הקשה של הכביש, היו עלולים להיות חמישים."

שוטר מכסה את חלקה העליון של הגופה שראשה חסר. הם שולחים מישהו לתקן את הצינור הראשי של הגז, ואתה נכנס לארוחת הבוקר. עובדת ניקיון אדומת עיניים מקרצפת את הדם מרצפת השיש של הפרוזדור. האיש המת לא היה אתה ולא מישהו שאתה מכיר, וכל אחד מאוד רעב בבוקר לאחר לילה קר ויום ארוך שקדם לו בחזית גוואדלחרה.

"ראית אותו?" מישהו שואל בארוחת הבוקר.

"כמובן," אתה אומר.

"זה איפה שאנחנו עוברים עשר פעמים ביום. ממש בפינה." מישהו מתבדח על שיניים חסרות ומישהו אחר אומר לא להתבדח על זה. ולכולם התחושה שמאפיינת מלחמה. זה לא הייתי אני, אתם מבינים? זה לא הייתי אני.

המתים האיטלקים בחזית גוואדלחרה לא היו אתה, אף שמתים איטלקים, בגלל המקום שבו בילית את נעוריך, נראו תמיד דוממים כמו המתים שלנו. לא. יצאת לחזית מוקדם בבוקר במכונית קטנה עלובה עם נהג קטן ועלוב עוד יותר, שהיה ברור שהוא סובל ככל שהתקרב לשדה הקרב. אבל בלילה, לפעמים מאוחר, ללא אורות, כשמשאיות גדולות חולפות בנהמה, חזרת לישון במיטה עם סדינים במלון טוב ושילמת דולר ליום עבור החדרים הטובים ביותר שבחזית. החדרים הקטנים יותר מאחור, בצד המרוחק מההפגזות, היו יקרים יותר באופן ניכר. לאחר הפגז שניצת על המדרכה מול המלון קיבלת, בצד הזה, חדר זוגי פינתי יפהפה, פי שניים בגודלו מזה שהיה לך קודם, תמורת פחות מדולר. זה לא הייתי אני, שהם הרגו, אתם מבינים? לא. לא אני. זה לא הייתי אני.

אחר כך, בבית החולים שנתרם על ידי "ידידי הדמוקרטיה הספרדית באמריקה", שנמצא מאחורי חזית המוֹרָטָה על הדרך לוולנסיה, אמרו, "רֵייבֶן רוצה לראות אותך."

"אני מכיר אותו?"

"כנראה שלא," אמרו, "אבל הוא רוצה לראות אותך."

"איפה הוא?"

"למעלה."

בחדר למעלה עשו עירוי דם לאיש בעל פנים אפורות מאוד, ששכב במיטה מתקפלת וזרועותיו השתפלו ממנה. הוא הפנה את מבטו מן הבקבוק המבעבע ונאנח בדרך סתמית מאוד. הוא נאנח באופן מכני ובהפסקות קבועות, ונראה כאילו אין זה הוא שמפיק את הצליל. שפתיו לא נעו.

"איפה רייבן?" שאלתי.

"אני כאן," אמר רייבן.

הקול נשמע מערימה גבוהה מכוסה שמיכה אפורה זולה. שתי זרועות היו מוצלבות על הערימה, ובקצה אחד נראה משהו שהיה פעם פנים, אבל עתה היה אזור צהוב מכוסה גלד, ותחבושת רחבה עטפה את המקום שבו היו פעם עיניים.

"מי זה?" שאל רייבן. לא היו לו שפתיים, אבל הוא דיבר די טוב בלעדיהן ובקול נעים.

"המינגוויי," אמרתי. "עליתי לראות מה שלומך."

"הפנים שלי היו במצב די רע," הוא אמר. "נכוויתי מרימון, אבל זה התקלף כמה פעמים ועכשיו יותר טוב."

"הן נראות מצוין," אמרתי. "זה בסדר."

לא הסתכלתי עליהן כשדיברתי.

"מה המצב באמריקה?" הוא שאל. "מה הם חושבים עלינו פה?"

"הרגשות השתנו מאוד," אמרתי. "הם מתחילים להבין שהממשלה הולכת לנצח במלחמה הזאת."

"אתה חושב ככה?"

"בוודאי," אמרתי.

"אני נורא שמח," הוא אמר. "אתה יודע, לא היה אכפת לי מכל זה אילו יכולתי פשוט לעקוב אחרי מה שקורה. לא אכפת לי מהכאב. זה אף פעם לא נראה חשוב באמת. אבל תמיד נורא התעניינתי במה שקורה ובאמת לא היה אכפת לי כלל מהכאב אילו יכולתי לעקוב אחר הדברים בדרך אינטליגנטית. אפילו יכולתי להביא תועלת מסוימת. אתה יודע, לא הפריע להיות במלחמה. הייתי בסדר גמור במלחמה. נפגעתי פעם אחת בעבר וחזרתי והצטרפתי לגדוד כעבור שבועיים. לא רציתי להישאר רחוק. ואז חטפתי את זה."

הוא הניח את כף ידו בכף ידי. לא היתה זו יד של פועל. לא היו עליה יבלות, והציפורניים על האצבעות הארוכות היו חלקות ומעוגלות.

"איך חטפת את זה?" שאלתי.

"היו כמה חיילים שנסוגו בבהלה ואנחנו יצאנו אליהם כאילו כדי להחזירם למוטב, ואז נכנסנו לקרב עם הפשיסטים וניצחנו אותם. זה היה קרב די קשה, אתה יודע, אבל ניצחנו אותם, ומישהו זרק עלי את הרימון שלו."

כשהחזקתי בידו ושמעתי את דבריו, לא האמנתי לאף מילה. מה שנותר ממנו איכשהו לא נשמע כמו שריד של חייל. לא ידעתי איך הוא נפצע, אבל הסיפור לא נשמע נכון. כך רצו כולם להיפצע. אבל רציתי שהוא יחשוב שאני מאמין לו.

"מאיפה אתה?" שאלתי.

"מפיטסבורג. למדתי שם באוניברסיטה."

"מה עשית לפני שהצטרפת למלחמה כאן?"

"הייתי עובד סוציאלי," אמר. אז ידעתי שזאת לא יכולה להיות אמת ותהיתי כיצד באמת הוא נפצע באופן נורא כל כך. לא היה אכפת לי. במלחמה שאני הכרתי, אנשים שיקרו לעתים קרובות לגבי האופן שבו נפצעו. לא בהתחלה, אבל כעבור זמן-מה. גם אני שיקרתי אז מעט לגבי עצמי. במיוחד מאוחר בערב. אבל שמחתי שהוא חושב שאני מאמין לו ושוחחנו על ספרים. הוא רצה להיות סופר, וסיפרתי לו מה קרה מצפון לגוואדלחרה והבטחתי להביא כמה דברים ממדריד בפעם הבאה שנעבור שם. קיוויתי שאולי אוכל להביא רדיו.

"אומרים שגם דוֹס פָּסוֹס וסינקלר לואיס מגיעים הנה," אמר.

"כן," אמרתי. "וכשהם יבואו אביא אותם לבקר אותך."

"יו, זה יהיה נפלא," הוא אמר. "אתה לא יודע מה זה בשבילי."

"אני אביא אותם," אמרתי.

"הם יגיעו לכאן בקרוב?"

"אני אביא אותם ברגע שיגיעו."

"אתה בחור טוב, ארנסט," הוא אמר. "אכפת לך שאני קורא לך ארנסט?"

קולו, שנשמע צלול ועדין מאוד, בקע מהפנים האלה, שנראו כמו איזו גבעה מלאה בוץ שנלחמו עליה במזג אוויר חורפי ואחר כך צלו אותה בשמש.

"בטח שלא," אמרתי. "תקשיב, בבקשה, חייל ותיק, אתה תהיה בסדר. אתה תהיה מצוין, אתה יודע. אתה יכול לדבר ברדיו."

"אולי," אמר. "אתה תחזור?"

"בוודאי," אמרתי. "כמובן."

"להתראות, ארנסט," הוא אמר.

"להתראות," אמרתי לו.

למטה סיפרו לי שהוא איבד את שתי עיניו וגם את פניו וגם נפצע קשה לאורך רגליו וגם בכפות הרגליים.

"הוא גם איבד כמה אצבעות רגליים," אמר הרופא, "אבל הוא לא יודע."

"אני בספק אם הוא בכלל יֵדע זאת אי-פעם."

"הו, בוודאי שכן," אמר הרופא. "הוא יחלים."

ועדיין זה לא אתה שנפגעת, אבל עכשיו זה בן ארצך. בן ארצך מפנסילבניה, שם נלחמנו פעם בגטיסברג.

אחר כך — כשפסע בדרך וזרועו השמאלית מקובעת, התקדם בהליכת תרנגול הקרב של החייל המקצועי הבריטי, שלא עשר שנים של עבודת מפלגה מיליטנטית ולא כנפי המתכת הבולטים של הקיבוע יכלו להרוס אותה, ראיתי את המפקד של רייבן, ג'וק קנינגהם.

היו לו שלושה פצעים טריים מיריות רובה, שעברו בחלקה העליון של זרועו השמאלית (התבוננתי בהם, באחד מהם היה זיהום) וכדור רובה נוסף מתחת לעצם השכמה, שחדר לחזו השמאלי, עבר לצד השני ונתקע שם. הוא סיפר לי, במונחים צבאיים, את תולדות הניסיון ללכד חיילים שנסוגו מהאגף הימני של גדודו, וסיפר על הפשיטה שלו על חפירה שהוחזקה בצד האחד על ידי פשיסטים ובצד השני על ידי חיילי הממשלה, על ההשתלטות על אותה חפירה ובאמצעות שישה אנשים ומקלעון לואיס, ניתוק קבוצה של כשמונים פשיסטים מהקווים שלהם, ועל ההגנה הסופית הנואשת של ששת אנשיו על מיקומם הבלתי-אפשרי עד שהגיעו חיילי הממשלה ויישרו את הקו באמצעות מתקפה.

הוא סיפר זאת באופן ברור, משכנע לחלוטין, במבטא כבד של גלזגו.

היו לו עיניים חודרות, עמוקות, מסוּככות כמו עיני עיט, וכששמעו אותו מדבר אפשר היה לדעת איזה מין חייל הוא היה. על מעשיו במלחמה הזאת היה מקבל עיטור צלב ויקטוריה במלחמה הקודמת. במלחמה הזאת אין עיטורים. פצעים הם העיטורים היחידים, ואיש לא מקבל סרט פציעה.

"רייבן השתתף באותה הצגה," אמר. "לא ידעתי שהוא נפגע. אה, הוא היה איש טוב. הוא חטף את זה אחרי שאני חטפתי. הפשיסטים שניתקנו היו חיילים טובים מאוד. הם לא ירו כדור חסר תכלית כשהיינו במיקום הגרוע הזה. הם המתינו בחשיכה עד שגילו את המיקום שלנו ואז ירו מטחי אש. ככה חטפתי ארבעה באותו מקום."

שוחחנו זמן-מה והוא סיפר לי דברים רבים. כולם היו חשובים, אבל שום דבר לא היה חשוב כמו העובדה שהסיפור שסיפר לי ג'יי רייבן, העובד הסוציאלי חסר ההכשרה הצבאית, מפיטסבורג, היה אמיתי. זוהי מלחמה מוזרה מסוג חדש, שבה אתה לומד רק מה שאתה מסוגל להאמין לו.

"כותרת משנה", מאת ארנסט המינגוויי. מאנגלית: רחל פן. הוצאת ידיעות ספרים ופן. 456 עמ'.