סיפור: "הסירנות נשמעות חזק מאי פעם"

מחוץ לחומות

סיפור מאת איילת גונדר-גושן

חדרי מלון תמיד נראים אותו דבר. זה לא משנה אם אתה בסינגפור, במקסיקו או בוונקובר. השמיכה תמיד תהיה מקופלת הצידה במשולש שווה שוקיים. הכורסאות תמיד יפנו זו לזו בזווית של עשרים וחמש מעלות. בארון יהיו עשרה קולבים. במגירה ליד, עוד שמיכה למקרה שיהיה קר. כמובן שלא יהיה קר, כי הטמפרטורה היא תמיד עשרים ושלוש מעלות צלסיוס. החלונות תמיד קצת מתקשים להיפתח, כי כשיש כזאת בקרת מזג אוויר מושלמת בתוך החדר, אף אחד לא מנסה להשתמש בהם. אתה דוחף אותם והם חורקים מעט.

תצטרך להפעיל קצת כוח. חדר המלון מנסה אותך, בוחן: האם אתה באמת רוצה לדעת מה יש שם, מעברו השני של החלון. אם כן, דחוף. אבל אם בכל זאת יש בך צל של היסוס, השלט של המזגן על השידה ליד. אתה מהסס, אבל בכל זאת דוחף. החלון עדיין תקוע. אתה דוחף עוד, והפעם הוא נכנע. ורק אז, כשמסגרת האלומיניום ניתקת סוף סוף בקול פקיעה רכה, הקול של אשה בדיוק ברגע שאתה נכנס אליה, רק אז כשהחלון נפתח, אתה יכול לנסות לנחש אם אתה בסינגפור, מקסיקו או וונקובר. אתה מוציא החוצה את האף. מרחרח.

אחרי כל כך הרבה שעות טיסה כבר שכחת שיש בעולם ריח כלשהו מלבד ניחוח מיזוג אפור של שדות תעופה. אבל כאן הריח אחר. החום מכה בך בבת אחת ואיתו הסירנות של המשטרה. האור שמגיע מבחוץ צהוב וחזק. אתה מסיט את הווילון שהוא תמיד לבן ותמיד שקוף למחצה, והאור הצהוב ממלא את החדר, והסירנות של המשטרה מהדהדות בין הקירות בגוון השמנת, ואתה יודע שאתה בירושלים.

"אתה מהלך בסמטאות המשומרות ורואה שהבתים באמת כמו פעם"(צילום: Shutterstock)

אתה משאיר את החלון פתוח וממלא לעצמך אמבטיה. אתה שוקל להסיט את הווילון שהוא תמיד לבן ותמיד שקוף למחצה, אבל משאיר אותו מפושק לרווחה שעה שאתה פושט את בגדיך. הגוף שלך חיוור ורופס ובימים כתיקונם מביך אותך להתבונן בו גם בשעה שאתה לבדך, אבל כאן, בירושלים, אתה מפקיר אותו לעיני האנשים מעברו השני של הרחוב. בתחנת האוטובוס ממול גבר עם כיפה מסתכל עליך ומפנה את ראשו.

אתה מביט ישר אליו אבל הוא לא מביט בך והמים באמבטיה כבר תיכף עולים על גדותיהם. ערום באמבטיה אתה מכסה את ערוותך בבועות סבון לבנות ותוהה אם כך תראה כשתהיה זקן. המים חורצים נקיקים חדשים בקצות אצבעותיך ואתה קם, במידת מה של מאמץ, ונשטף בזרם מים קר. ערום על המיטה, אתה מתחיל לקפוץ על המזרן בפנים חתומות. מבעד לחלון תחנת האוטובוס ריקה. אתה מוסיף לקפוץ שעה שהיא נמלאת אנשים מאוטובוס שזה עתה עצר. קופץ גם כשהיא שבה ומתרוקנת. ככה כמו לב פועם, תחנת האוטובוס מתמלאת ומתרוקנת מתמלאת ומתרוקנת, ואתה על המזרן, כבר מזמן היית מזיע אבל המיזוג כאן מצויין, עובד גם כשהחלון פתוח.

אתה יכול להבין אנשים ששורפים חדרי מלון. את אלו ששוברים את המיטה, או את המראות באמבטיה, או זורקים את הכיסא שלוש עשרה קומות למטה. ולפעמים גם את עצמם. אתה יכול להבין אנשים שמזדיינים בבתי מלון בכל הכוח, בצרחות מטורפות. התאורה הרכה. השטיחים. קצף אמבט בבקבוקים קטנים פקוקים. הכל כל כך מסודר וזהה שאתה חייב לעשות משהו כדי להרוס את זה. או לפרק לחתיכות את המקרר הקטן עם המשקאות והחטיפים שתמיד תמיד תמיד כתוב עליו "בתאבון, תשלום בעת העזיבה". ערום על השטיח, סביבך עטיפות ריקות של בוטנים מלוחים ותופיני שוקולד, אתה לוקח חטיף נוסף מהמקרר הקטן ונוגס. ממתין. נוגס שנית. זה לא קורה.

אתה לא מתכווץ לגודלו של המקרר הקטן. אתה לא נכנס אל מרחביו הקרירים, השלוגים. אתה לא מגיח בארץ אחרת. ברגעים כאלה אתה יכול להצדיק אנשים שהורסים חדרי מלון. להבין את הרצון למלא את הסדינים בזרע. למלא את האמבטיה בדם מהוורידים החתוכים. למלא את האסלה בחרא. ולדעת שלא משנה מה תעשה, עד מחר בבוקר זה יהיה נקי שוב. הסדינים, האמבטיה, האסלה. מקרר החטיפים הקטן.

אתה נשען אחורנית על שטיח בצבעי פסטל ומתגלגל מצד לצד. הלחי שלך מתלטפת על אניצי הצמר ואתה חושב כמה אנשים הלכו על השטיח הזה כמה התעלסו עליו כמה התכדררו עליו וחיככו לחי בפינה הזו ממש, המהוהה מעט. אתה מחבק את ברכיך בידיך ויודע שהיית רוצה להיוולד בבית מלון. להיפלט מתוך החמימות העוטפת של הרחם אל החמימות העוטפת של הוליידי אין, או הילטון או הייאט. אתה קם ומתלבש ונכנס למעלית ויורד ללובי. זוג מבוגר נכנס למעלית ובמקום לצאת בלובי אתה נישאר במעלית ועולה איתם.

היד שלו מגויידת ומצומקת וטבעת הנישואים כבר גדולה עליו. היד שלה מטובעת ומצומדת וצבועה בלק, והיא אוחזת את ארנקה כאילו נשמתה צרורה בו. אין צורך לחשב את השנים כדי לדעת שיכלו להיות הוריך, והיית שונא אותם ואוהב אותם במידה שווה. הזוג המבוגר יוצא בקומה השישית ואתה משתגר במעלית אל הקומה העשירית והאחרונה בהחלט, ואז נופל איתה מעדנות אל התהום כל הדרך ללובי. שני גברים בחליפה נכנסים ולוחצים על קומה שלוש. אתה לוחץ שוב על הקומה העשירית. אחד מהם פונה לשני ואומר אבל תגיד לי למה, והקומה השלישית מגיעה והם יוצאים ואתה נשאר עם השאלה כל הדרך לקומה העשירית והאחרונה בהחלט.

בדרך למטה נכנסים בקומה השמינית נערה ואחיה. הנערה אוחזת בידו בחוזקה ומציצה במראה כשהיא חושבת שאינך רואה. הילד מלטף בידו הפנויה את לחצני המעלית ואתה רוצה להגיד לו שזה בסדר גמור, הוא יכול ללחוץ על כולם. היית רוצה להיוולד בבית מלון ושהילד הזה יהיה אחיך. הנערה אחותך. עורך היה לבן וענוג ומוגן מפגעי השמש בין המעליות והחדרים. היית לומד לזחול במסדרונות אינסופיים. היית מתרפק על נעליהם המצוחצחות של פקידי הקבלה. אורחים זקנים היו צובטים את לחייך האדומות מצביטות אורחים קודמים. השף היה מרפד את הבטן שלך בדברי מתיקה. היית מציץ בהיחבא במערומי הנשים בבריכה. היית מאושר.

המעלית מגיעה ללובי והפעם אתה יוצא מהמעלית ללובי, מהלובי לרחוב, האור הצהוב צהוב עכשיו מאוד, ורעש הסירנות והאוטובוסים חזק מאוד, והחום מבעבע מתחת לעור. יש לך מפה ביד ואתה נושא אותה בקבלת הדין, כי זאת לא העיר שלך וזה לא המקום שלך ואלמלא סידרו לך את הרחובות על פיסת נייר ותירגמו את שמותיהם לשפתך אולי היית יוצא מהמלון ולא חוזר אף פעם. אתה צועד כשראשך במפה וברור לך שהעיר מלעיגה עליך, משלחת אשה יפה על אופניים שאינך רואה כי אתה משווה את שם השלט ברחוב לזה שאצלך.

מלגלגת במשב עדין של רוח בין העצים שאינך מרגיש בו כי מיהרת לקפל את המפה שלא תיקרע. אתה צועד מובס ומייחל שתגיע כבר השעה לשוב למלון ולהתכונן לפגישה, אבל זמנך בידך והעיר מתעקשת שתנגוס בה, אפילו תבלע מבלי ללעוס, רק לומר שטעמת, שלא הגעת עד לכאן ולא יצאת מהחדר. אתה מגיע לשכונה שמצולמת במפה ומסומנת בשלושה דיגלונים וכוכב. עוד לפני שאתה מביט בה אתה יודע שהיא תהיה פחות יפה מבתמונה שעל גב המפה. ובאמת זה ככה. אתה צועד בין הבתים בעלי הערך ההיסטורי בסמטאות ציוריות בעלות ערך היסטורי ומנגד נשקף אליך נוף בעל ערך היסטורי. מעבר לכך שקט שליו ציורי רגוע עתיק קסום מיסטי מבושם צלול קדוש מפעים מרטיט חודר לוחש הנוף הירושלמי הזה, כפי שידעת שיהיה. כפי שכתבו לך על גב המפה.

אתה מהלך בסמטאות המשומרות ורואה שהבתים באמת כמו פעם, אבל כביסה אין כאן. טיפות של מים נוטפות מתחתוני גבר. מחצאית אישה. אפילו חבלים לכביסה אין כאן. ואז אתה יודע שאף אחד לא גר בשכונת הרפאים המשומרת הזאת. ואתה צועד ברחובות צרים ופתאום מודע מאוד לכך שאף כלב לא נובח כאן ואף ילד לא בוכה ואף גבר לא נוחר ואף אישה לא צורחת לא גונחת לא מדברת מילים של חול ולא מילים של קודש. האור הצהוב צהוב עכשיו מתמיד ואתה צמא. אבל בשכונה הירושלמית המשומרת בעלת הערך ההיסטורי אין מקום למים, כשיורד גשם הם שוטפים כאן כלעומת שבאו ועכשיו בכלל קיץ. אתה צמא. צמא מאוד. וכשדלת אחד הבתים נפתחת פתאום וגבר צעיר עם מגב יוצא החוצה אתה ניגש אליו בלי להסס בכלל, בנחרצות של אלו שסובלים מאוד, ואומר וואסר פעמיים, ואומר ווטר פעם אחת.

הגבר הצעיר בכלל לא מתפלא. הוא מסמן לך להיכנס והאור הצהוב נעלם בבת אחת בתוך קירות אפלוליים מאבן. הבית גדול וריק והצעדים מהדהדים בו. אתה עומד ומביט בסלון ויודע שהכל כאן בטוב טעם, כמו במלון, גם כאן הוילון חצי לבן חצי שקוף והשטיח באריגה פרסית מלאכת יד. הדקות חולפות והבחור לא שב ואתה תוהה אם השאיר אותך כאן לבדך, ואז נשמע קול צעדיו על רצפת השיש והוא טופף פנימה ברגליים יחפות, אולי גם קודם היו יחפות ולא שמת לב, היה לך חם מדי, אבל עכשיו לא חם, עכשיו קריר וטוב, וכפות הרגליים של הגבר הצעיר הבחור הנער הכמעט ילד האייל הזה מתקדמות לעברך, אצבעות עדינות וארוכות שפוסלו בחימר, והעיניים שלו גדולות וטובות כשהוא מגיש לך כוס מים.

אתה שותה עד הסוף, בלגימות גדולות, שותה כמו שאדם שותה כשהוא לבדו. אתה מזכיר חיה כבדה, נוטפת, מרובת שיער, דוב קוטב, אבל בלי ההוד וההדר, דוב משיפולי הלהקה, זכר גמא, הזכרים האחרים לא רואים אפילו טעם להילחם איתו. הצעיר מסתכל עליך בשעה שאתה שותה אבל זה לא מטריד אותך. אתה מניח למים להחליק במורד הגרון ולטיפת מים לזלוג לך על סנטרך ולזיעה לשרטט עיגולים מושלמים תחת בתי השחי. אתה מסיים ומגיש את הכוס לצעיר והוא מתרחק ושוב משתהה זמן רב, ושוב חוזר כשכוס נוספת בידו והפעם גם קנקן.

על הקיר ציור של כבשה. כבר ראית אותו פעם אבל אינך זוכר איפה. הצעיר פורש סמרטוט רטוב ומבהיק את מדבר השיש שמתחת לכבשה הממוסגרת ואתה חושב שהיא בחיים לא היתה שורדת כאן כי בכל הבית הזה אין עציץ אחד והמקרר כאן ריק ובחדר השינה לא התעלסו שבועות ארוכים אולי שנים אולי מעולם לא. הצעיר מבחין במבטך ומוסיף לשטוף את הרצפה, ואתה שואל אותו מאיפה הוא והוא לא מבין, בשתי השפות אינו מבין, ובסוף הוא אומר דבר מה שאולי הוא תשובה לשאלתך ואולי הוא תשובה לשאלה אחרת. אתה מתיישב על הספה הלבנה והוא סוחט את הסמרטוט.

אתה מושיט רגליים ומניח אותן על שולחן הסלון לצד קופסת עץ מעוטרת והצעיר משיב את המגב לארון קיר קטן ליד הדלת. אתה משעין את ראשך אחורנית על כרית רקומה והצעיר בא ויושב בחיקך ואתם יושבים ככה פרק זמן לא מבוטל. כשהוא קם לבסוף אתה מביט שוב בכפות רגליו היחפות, בהתעקלות כף הרגל שבין העקב לאצבעות, ויודע שהעיקול הזה הוא שערי שמים.

אתה לא חוזר למלון. אתה לא מגיע לפגישה. אתה נשאר בבית האבן השומם בשכונה הירושלמית המשומרת והצעיר בא לנקות אותו מדי יום, למרות שהוא אמור לבוא רק פעם בשבוע. הוא מגיע על אופניו ואתה ממתין לו בחצר וכד המים בידך. אתם מתעלסים בחדר השינה באמבט בסלון בחדרי האורחים. הכבשה מביטה בכם בדממה. באישור. הכריות הרקומות בזות לכם. קופסת העץ המעוטרת נותרת שוות נפש. אתה מתחיל לאהוב את שכונת הרפאים המשומרת. את האור הצהוב. בלילות השמים כורעים תחת ריח העלמון והעצים בחצר גדלים פרא.

את הסירנות בקושי שומעים מכאן, רק הד רחוק. אבל יום אחד

הצעיר שלך מאחר להגיע וכשהוא מגיע בסוף הפנים שלו חבולות ורגל ימין שלו צולעת. הסירנות נשמעות יותר מקרוב ולעיתים קרובות, והאור הצהוב מסמא את עיניך. היית רוצה לפסל לצעיר בחימר קרסול אחר במקום זה ששברו לו, אבל מעולם לא היית טוב במלאכת כפיים. כשמגיע הערב הוא לוקח את השלט ומדליק את הטלוויזיה שעד עכשיו עמדה בפינת הסלון כמו פסל שחור נורא, כמו אנדרטה דוממת כמו הבטחה לפורענות.

הסירנות נשמעות חזק מאי פעם ואתה רואה על המסך את הרחובות שסידרו לך על פיסת נייר והנה הם בוערים מאוד. בימים הבאים הצעיר אינו יוצא מהבית ואינו מנקה את רצפת השיש. אתה מתחיל להכיר את הרחובות מהטלוויזיה. כעת היית יכול לנווט בהם את דרכך גם בלי המפה. באחד הימים הצעיר יוצא וחוזר עם צלחת לווין ענקית ומתקין אותה על גג הבית ומכוון אותה לחלל כמו שחמניות פונות אל השמש. אתה רוצה לשאול את הכבשה מה דעתה ומביט במסגרת ומגלה שהיא איננה.

איילת גונדר-גושן היא זוכת פרס ספיר לספרי ביכורים על הרומן "לילה אחד, מרקוביץ'", ומחברת הרומן "להעיר אריות", שראו אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.