תנו לדיפלומטיה לנצח, כי צבא לא יכול
צה"ל יכול להרוס לגמרי את כל רצועת עזה ולהרוג כל מחבל שיגיח ממנהרה, אבל זה לא מה שינצח את המלחמה. במאה ה-21 מנצחים בחדר המו"מ
ברור שצה"ל יכול להכריע את המערכה מבחינה טכנית. יש לישראל די מטוסים וחומרי נפץ לכתוש, לפוצץ, להרוס ולשטח כל בית בעזה על יושביו, ודי תחמושת להרוג כל מי שיגיח מכל מנהרה שהיא מעתה ועד עולם. אבל לא כך מנצחים במלחמות של המאה ה-21 ולא כך מנצחים טרור.
כי על כל הרוג יקומו עשרה חדורי נקם שאין להם מה לחפש בעולם הזה מלבד נקם. ועל כל מנהרה מפוצצת תצוץ עוד איזו מחילה מאולתרת שמתוכה יגיחו, נחושים מתמיד, מי שנותרו בלב ההרס. "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" נאמר לנו גם כאות אזהרה: במלחמות של העולם המודרני, אי-אפשר לנצח אוכלוסיות מדוכאות רק בכוח הנשק.
המלחמה האחרונה שהסתיימה בכתב כניעה מוחלט של המובסים הייתה מלחמת העולם השנייה, וגם בה התבוסה הצבאית לבדה לא יצרה את גרמניה החדשה, הנקייה כמעט לגמרי מרעיונות הנאציזם. נדרש שיתוף פעולה בינלאומי ותוכנית שיקום רב שנתית לאוכלוסייה הגרמנית כדי שהניצחון על רעיון הרשע יהיה שלם.
במלחמות שלאחר מכן, רובן בהשתתפות ארצות הברית בכוח עודף עד אימה, כבר קרו דברים אחרים. קוריאה, וייטנאם, אפגניסטן ועיראק, לוב וסומליה - במקום שבו לא היה הסדר דיפלומטי בגיבוי בינלאומי, אלפי חיילים מתו לשווא, טריליוני דולרים נשפכו ושום דבר טוב לא קרה. וכן, לארצות הברית היו - כמו לישראל - די כלי משחית להחזיר את העולם כולו לתקופת האבן, לא רק את עזה.
הניסיונות למיגור או כיתור או כתישה של הטרור העזתי החלו ב-1971 בחלום עוועים של אריאל שרון, אז איש צבא מהולל שמילא את עזה בדחפורים ובטנקים והרג מאות מחבלים ובלתי מעורבים כאחד, והם ממשיכים 42 שנה לאחר מכן ללא כל שינוי מחשבתי. רק הלוחמים השתנו. אלה שהחלו במלאכה כבר מאפירים. חלק מאלה שממשיכים, צעירים מכדי למות, עוד ימותו. בתווך ייהרגו עוד ועוד אזרחים, אלא אם כן ניתן לדיפלומטיה לנצח.
כאז כן עתה, איש מן הצדדים לא יוכל להציג תמונת ניצחון. מי שינצח הוא מי שבתבונה ובשקט, בעוד הצבא חושף מנהרות ועושה את מה שהכרחי לעשות, יישב על הטלפונים למנהיגי עולם ויקמבן הפסקת אש הומניטרית בתמיכת כל מי שצריך לתמוך, ולאחריה, אם תישמר - שיחות.
לא שיחות ישירות ולא כאלה שדורשות ויתורים מהותיים מישראל, כמובן, אלא רק כאלה שבהן מתווך נמרץ מתרוצץ מחדר לחדר, ופה ושם יושבים נציגי הצדדים עצבניים וסומרים כחתולים, ומציע לשני הצדדים צ'ופרים שכל אחד מהצדדים זקוק להם כאוויר לנשימה. לנו - שקט, להם - שיקום. לנו - רווחה מפני האיומים מדרום, להם - פירוז והשבת החיים האזרחיים למסלולם.
ולמה שנסכים? כי תאבי חיים אנחנו ולא נוכל לעמוד לאורך זמן בעשר הלוויות צבאיות ליום. כי שואפי נורמליות אנחנו גם כשאיננו יודעים עוד מה לעשות כדי לחולל אותה. וכי אנחנו לא יכולים לבד, מפני שאיננו לבד בעולם. נרצה או לא נרצה, העולם קיים שם בחוץ, ובלעדיו ובלעדי תמיכתו, אנה אנחנו באים.
ולמה שיסכימו בעזה? כי שלא כמונו, מנהיגיהם מצהירים על נכונותם להילחם עד טיפת הדם האחרונה, אבל הנכונות הזו היא הצהרתית בלבד. בעזה כמו בשדרות, לא רק ילדים רוצים לחיות. בעזה לא נותנים להם לדבר: חמאס מקיים דיקטטורה אכזרית שבה לאנשים חסרי זכויות אזרח ממילא אסור לפתוח את הפה, אבל ככל ארגון פוליטי החמאס גם הוא מבין שלא לעולם הרס, וכי עליו להציע לנתיניו גם גזר ולא רק מקל, אחרת יקומו עליו לכלותו.
תקדים חיזבאללה
ולמה שהעולם המערבי יסכים לתרום כסף לחמאס וערבויות לישראל, ואפילו ליצור כוח חירום בינלאומי שיעמוד בין הנצים וישגיח לא פחות טוב מהכוח שבגולן, שמשגיח יפה כבר המון שנים? כי במדינות שכבר לא נאלצות להילחם, יוקרה מדינית וכוח גלובלי נמדדים לא בהכרעות מדממות אלא בהסדרים תבוניים. כל אחת מהמעצמות הגדולות והאזוריות תשמח להשתתף בכתיבת ההסדר המפורט, הטכני, המאוד לא חגיגי שישיב לאזור מעט שקט.
אבל הם יפרו אותו, תגידו. ייתכן מאוד: לשם כך המקל חייב להיות עצום ומפחיד בדיוק כמו שהגזר מתוק ונעים. לפחות כמו ההסדר עם חיזבאללה, שעד כה - במשך שמונה שנים כמעט - הבטיח שלא יהיה ירי מלבנון. למעט כמה בעלי אספני טילים חובבים שחטפו ג'ננה ושיגרו משהו, חיזבאללה נוצר אש כי כדאי לו. לא מפני שהכרענו אותו. זוכרים שלא הכרענו אותו? גם לפני שמונה שנים, בראשית המאה ה-21, צה"ל לא יכול היה לנצח ארגון טרור בצפון. גם אז, מה שפעל לטובת כולם הוא סוג של הסדר. לא מלא הוד והדר, לא תמונה של כניעה מוחלטת ושום תמונת ניצחון.
מי שלומד במזרח התיכון דבר מה מניסיון, יודע שצריך לתת לדיפלומטיה את כל הכוח שצבא אינו רשאי להפעיל. בשקט ומבלי להודיע הודעות לעמו התומך במערכה, בנימין נתניהו יושב עכשיו היכן שהוא יושב ומקמבן הסדר. כשיהיה, יוכל בדרכו המרשימה להציגו כניצחון גדול. תנו אפוא לצבא לעשות את עבודתו - ולנתניהו ולדיפלומטיה, תנו לנצח.
לפנייה לכתב/ת 
