העקורים מעוטף עזה רוצים לחזור הביתה: "מי יבטיח שלא יהיו עוד חדירות?"

אלפי משפחות שאינן יודעות מה יעלה בגורלן, היכן הילדים יישנו הלילה ומה יניב מחר. כבר יותר משלושה שבועות שאלפי תושבי עוטף עזה עקורים מבתיהם שנאלצו לקחת את הילדים הקטנים הרחק מהדי המלחמה. "מרגישים כמו פליטים", מספרות שלוש אמהות מהיישובים בנגב המערבי על חוויותיהן. 

מבצע "צוק איתן" החל ב-8 ביולי עם עלייה חדה בירי הרקטות. לאחר עשרה ימים והחדירה לקיבוץ עין השלושה הוחלט להרחיב את הפעולה ולהיכנס קרקעית לעזה. "זו פעם שלישית שאנחנו יוצאים לדרך", מספרת אפרת משדות נגב, שכבר יותר משלושה שבועות לא ראתה את ביתה. כעת היא נודדת עם שלושת ילדיהם, בני 8, 5 וחצי ושנתיים, מבית לבית, מיישוב ליישוב.

תושבי נירים בפעילות במשמר העמק(צילום: לילך שער)

"אנחנו כל שלושה-ארבעה ימים במקום אחר. ישנים אצל חברים, משפחה, אנשים טובים שפותחים לנו את לבם וביתם", היא מעידה. אך עם זאת היא מודה שהם רוצים כבר לחזור הביתה. "התחלנו לעשות קצת צעדים בכיוון של לחזור אלא שאז שוב התחיל הבלגן. קשה לנו כששומעים על כל החיילים שנהרגים. הלב כבד והבית מדמם. גם בעזה קשה לי לראות את האזרחים שנהרגים". עד כה נהרגו 53 חיילים ושלושה אזרחים ישראלים, ברצועת עזה נהרגו יותר מ-1,170 פלסטינים, רובם המכריע אזרחים.  

אפרת מספרת כי זו הפעם השלישית שהם נודדים בגלל מבצעי לחימה שנערכים בעזה. "ב'עופרת יצוקה' היינו שלושה שבועות אצל ההורים של בעלי, כשאני בחודש תשיעי עם בתי. יום אחרי שחזרנו הביתה ילדתי. ב'עמוד ענן' היינו שמונה ימים אצל גיסתי. ועכשיו עוד מעט אנחנו כבר חודש בדרכים. בשבוע שקדם למבצע היה כבר ממש קשה והחלטנו שאנחנו לא רוצים שהילדים יהיו בשדה קרב. עכשיו אנחנו מחכים לחזור".

"מדמיינת שאולי לא נשאר לי קיבוץ"

קהילות שלמות עברו לקיבוצים בצפון ובמרכז. 100 בני קהילת קיבוץ נירים, שמרוחק רק כקילומטר וחצי מהגדר, עברו להתגורר בקיבוץ משמר העמק. במהלך מבצע "עופרת יצוקה" העביר הקיבוץ לראשונה את האוכלוסייה, ומאז בכל מבצע התושבים אורזים את חפציהם ונוסעים יחדיו למשמר העמק.

יוצאים ממועצת אשכול המופצצת(צילום: לילך שער)

"הפעם אנחנו סוגרים שלושה שבועות פה. בקיבוץ משמר העמק נמצאים כ-100 חברי קיבוץ נירים, וזה הקיבוץ הכי טוב להיות בו פליטים. מארחים אותנו בצורה מדהימה", אומרת לילך שער, שעזבה יחד עם בניה, בני 18 ו-13. בעלה, יזהר, הוא הפסיכולוג הראשי של המועצה ומתוקף תפקידו נותר בקו האש. "המצב יותר קשה מ'עופרת יצוקה' בגלל הסכנה בבית. יש יותר נפילות בבית, יותר חדירות. הבית חם, לוהט. הדאגה לבית היא נוראה". אפרת מספרת על הקושי להיות הרחק מהבית ואומרת שלפחות אחד מבני הזוג בכל משפחה נמצא בקיבוץ.

"זה נורא קשה. אנחנו כל הזמן מרותקים למה שמשודר, וכשאת רחוקה את מדמיינת שזה גרוע יותר ממה שזה באמת. את מדמיינת שאולי לא נשאר לך קיבוץ. יש הרבה פחד מתי נוכל לחזור ואם נוכל לחזור. מי מבטיח לנו שכשנחזור לא יהיו מנהרות ולא יהיו חדירות? אלה המון פחדים שלא היו פעם קודמת".

"תחושה של פליטות"

ענת חפץ, שיצאה לפני שלושה שבועות עם שני ילדיה, בת 6 ובן 3, כבר מקווה לחזור. בתחילה שהתה בבית הוריה ולאחר מכן הצטרפה לקהילה במשמר העמק. "נעקרנו בבת אחת מהבית מהיום למחר", אמרה. "כשהתפנינו לא היה לנו מושג לכמה זמן אנחנו עוזבים. ב'עמוד ענן' עזבנו לשבוע. ועכשיו הולך ומתחוור לנו שזה יכול לקחת עוד הרבה זמן. אנחנו לא יודעים מתי נוכל לחזור. יש תחושה של פליטות. יש אלפים שנודדים מכאן לכאן, כל הזמן עם התיקים. חושבים לאן ניקח את הילדים ואיפה יישנו. אנחנו מרבים להתבדח על זה שנרשום את הילדים לבית הספר פה".

"אנחנו שוחרי שלום ומקווים שאחרי הלחימה יהיה מו"מ רציני". ענת חפץ וילדיה(צילום: ענת חפץ )

בכפרי הנוער של ויצו בנהלל, בניר העמק ובהדסים, מתארחים מתחילת מבצע "צוק איתן" מאות מתושבי הדרום. מוקד האירוח המרכזי נמצא בניר העמק, שם נמצאים כ-180 מתושבי כפר עזה ש"עקרו" יחד, לדבריהם, כקהילה מלוכדת. בכפר הנוער נהלל נמצאים כעת 96 אנשים מקיבוץ מפלסים. בוויצו אמרו כי עלות האירוח נאמדת במיליוני דולרים, שגויסו מתרומות, אולם לא ברור כמה כספים עוד יוכלו לגייס.

בעלה טל שגויס בצו 8 נשאר בקיבוץ. היא לא שיערה אז כי שלושה שבועות יחלפו והיא עדיין תשהה בגלות. "הקושי הגדול ביותר הוא חוסר הידיעה של מה יהיה הלאה. יש כאן אנשים מדהימים שעוזרים בלי סוף עד כדי כך שאנחנו לא מרגישים נעים לקבל את כל הטוב הזה", מספרת מזי. "זה הופך את הייאוש ליותר נוח, אבל זה לא הבית. אתה מוגבל לבגדים שהצלחת לדחוף לתוך המזוודה, ואם הבגדים נגמרו, תשלוף את כרטיס האשראי. צריך לקנות גם את כל הדברים שיש לך בבית ופה פתאום צריך שמפו ומברשת שיניים חדשים. זה לא קל".

בשבועיים הראשונים הסבתות עוד סייעו למזי, אולם בשבוע האחרון היא עם הילדים לבד ומנסה לבנות סדר יום ולשמור על המשפחה מגובשת. "בבוקר נוסעים מפה לקיבוץ רמת דוד לקייטנות, אני גם עובדת שם בהתנדבות. זה כיף לראות את הילדים רצים שוב בחופשיות על הדשא, בלי לפחד מאזעקות. זה מחזיר להם את הביטחון והאמון, אבל הם מתגעגעים הביתה. הם שמעו שהייתה נפילה על הגנים שלהם והם מוטרדים". את אבי המשפחה טל ראתה פעם אחת מאז עזיבת כפר עזה. "ביום הראשון היה לו יום הולדת אז הוא הגיע לכמה שעות. נתנו לו נשיקות והוא הלך. מזל שיש יום הולדת", סיפרה מזי.

קושי נוסף שאיתו מתמודדת המשפחה הוא הקושי הכלכלי. מזי עובדת כרכזת החינוך בקיבוצה ובקיבוץ רוחמה הסמוך, ובחודש האחרון בשל המצב אינה עובדת. בנוסף, ההוצאות הבלתי מתוכננות מצטברות. "אמרו לנו שנקבל איזושהי משכורת מלחמה, אבל לא ברור במה מדובר. תכננו במשך תקופה ארוכה חופשה משפחתית של חודש בסרי-לנקה בתקופת החגים, ונאלצנו לבטל כי אין לנו כבר כסף לטיסות, וגם לא נוכל להיעדר תקופה נוספת ממקומות העבודה", היא מספרת.

אף שרבים לא יודעים מה יוליד יום ואם ומתי תפסיק האש, רבים מהם חושבים על יום החזרה. "אומרים שיהיה קשה מאוד לחזור למציאות של אי-ודאות ביטחונית עם הילדים. אין לנו תשובות. בנקודת הזמן כעת הכול מעורפל - תהיה הפסקת אש או לא? מה צה"ל יספיק לעשות בטווח הזמן הקרוב?", ענת חפץ תוהה. "אני והמשפחה, אנחנו אנשים מאוד שוחרי שלום ומקווים שלאחר השלמת המבצע יהיה משא ומתן מדיני אמיתי, אבל אנחנו רוצים לדעת שכשזה יקרה הביטחון האישי שלנו ושל הילדים שלנו יובטח ברמה המרבית". 

למרות הקשיים, מזי איילון מציינת כי צריך לזכור שמדובר במלחמה. "הסבל שלנו הוא לא רציני לעומת מה שקורה כרגע במדינה", אמרה. "יש אמונה שאנחנו צריכים להיות חזקים, לא רק בשביל עצמנו אלא כדי לאפשר לצבא ולמדינה לעשות מה שהם יכולים לעשות בסיטואציה הזו. יש חיילים בעזה כרגע, אז אני צריכה להסתדר עם מה שיש. יש כאב הרבה יותר גדול של אמהות לחיילים, אז באמת מהי האי-נוחות הזמנית שלי?".