האגרה בוטלה, הציבור ימשיך לשלם

אתמול, עם רעם התותחים ובשקט גמור, סגרו לנו את רשות השידור. חוק חדש שהכנסת קיבלה בלחץ ביום האחרון לפני פגרת הקיץ, קובע כי מה שהיה כבר לא יהיה, והסמל הממלכתי הבעייתי הזה ייכחד בעוד פחות משנה, ותחתיו יבוא מודל קטן, שרירי ומשופר - כך על פי שאיפות המחוקקים - שיהיה רלוונטי וחשוב, בלתי מסואב וחדשני, פלורליסטי וזול, בלתי תלוי ומושך קהל. תחלמו.

השר גלעד ארדן. מבטיח מודל חדש(צילום: ששון תירם)

צריך היה לזעזע את רשות השידור לגמרי, בזה אין כל ספק. עם כל השגיה במשך שנות קיומה, מראשית ימי הרדיו ועד לשידורים הנעבעכים מהמונדיאל האחרון, היא הפכה לגוף מזעזע מבחינה ניהולית, לאבן שואבת לבטלנים ולקקנים מקורבים לשלטון, למופת של התנהגות ארגונית קלוקלת. בנוסף, היתה שבויה בידי ועדים כוחניים במידה כזאת, שלהזיז ערימת ניירות מחדר לחדר הפכה לפעולה שבשבילה הוקמו ועדות ונבנו רפורמות ובוטלו ונשכרו יועצים ופוטרו. הבלגן חגג במשך שנים ארוכות, אבל היה לו - ועדיין יש לו - אב קדמון אחד: ממשלת ישראל.

החוק הישן, שהכפיף את רשות השידור לשר בממשלה, הפך אותה לצעצוע של פוליטיקאים מתחלפים עם סדר יום שונה, שביניהם איחד אינטרס אחד: התחושה שזה הצעצוע שלהם, והם ישחקו בו כרצונם. את משרות הניהול הבכירות תפרו לחברים ומקורבים, את עמדות המפתח איישו באומרי הן ואת המסך ביקשו למלא באנשי שלומם, כסוג של צ'ופר לתאבי פרסום מן המפלגה ולכאלה שחייבים להם טובות. כל מי שעמד בחזית - כלומר, במערכת החדשות והאקטואליה – במשך כל שנות קיומה של הטלוויזיה יכול לספר לכם (בסוד, כי הדבר עוד יעלה לו במשרתו) עד כמה הרשות היתה נתונה ללחצים פוליטיים גם בשדרת הניהול וגם בתכנים.

התוצאה המצטברת היתה, שחדלי אישים שאין להם מושג לא בניהול ולא בתכנים הם שהורידו פקודות על קבוצת עיתונאים נחושה אבל מוחלשת, וכשהללו התמרדו, אף אחד לא קם לתמוך בהם, וכשהללו ביקשו לבצע את עבודתם בדרך הטובה ביותר, קמו אנשי דרגים טכניים ואחרים וכיבו להם את המסך, ומנגד המנהלים עמלו קשות כדי לדכא כל יוזמה אישית בעודם מתבוננים ברייטינג ההולך וצונח ומתאייד ומפטירים, אה, לא נורא. מה יעשו לנו.

לבסוף עשו. הערוץ הראשון איבד כל קשר למציאות הטלוויזיונית של ישראל, בשלל דרכים יצירתיות: סירבול ניהולי, תוכני וטכני שהמית כל חדשנות. חרדה מפני כל מילה של ביקורת כלפי השליטים. חוסר הבנה מוחלט בתמהיל התכנים שיאפשרו הישרדות. ריח של עובש וזקנה עלו מן המסך, ועמם גם שיעמום חסר כל שחר. העם הצביע בשלט, ומי שרוצה שהעם יצביע עבורו הבין שצריך לבטל את האגרה, ולשם כך, אם אין ברירה, יוקרבו 2,000 עובדי הרשות.

הערוץ הראשון. איבד קשר עם המציאות הטלוויזיונית(צילום: אלי מנדלבאום)

לא שכולם נחוצים. בשנותיה הארוכות התמלאה הטלוויזה אנשים בינוניים ומטה ששכרם גבוה מדי ואי אפשר היה להפיק מהם תועלת. יחד עם כל שדרת הניהול, הללו היו צריכים לעוף, אלא שהם זכו לתמיכה גורפת של ההסתדרות, תמיכה שאין לה דבר וחצי דבר עם תפקודם. אף אחד לא התעניין באמת במי שהיטיב עם המסך ומי שלא, או בחלוקה הצודקת, שלא נעשתה, בין גורלו של הרדיו הממלכתי לגורלה של הטלוויזיה.

צאו וראו הבדל: הרדיו הממלכתי סבל גם הוא מניהול מסואב ודיקטטורי, אבל פרח. נעשתה בו עבודה מופלאה של עיתונאים רציניים - בחדשות ובאקטואליה - ששילבה בין הצורך למידע עדכני לבין החובה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. הרדיו נושא את עצמו מבחינה כלכלית, יוצריו מוכשרים להפליא, הרייטינג מצוין - והנה, הכניסו אותו לסל אחד עם הטלוויזיה ההפוכה ממנו ושניהם ייסגרו לגמרי. למה? כי זה מה שרצו כבוד השר וכבוד ראש הממשלה. למה רצו כך, אתם כבר יודעים.

יוצרים מוכשרים. הרדיו הממלכתי(צילום: דוד וינוקור)

ומה יהיה עכשיו? אז ככה: רק לחלק מעובדי רשות השידור תהיה עבודה בגוף החדש, שאלוהים יודע מי יהיו העומדים בראשו ומה יהיו שיקוליהם בבואם לשכור אנשים שהיה להם מקום עבודה. הוותיקים והמבוגרים יפרשו בתנאים מפליגים ולא תמיד מוצדקים. יהיה שידור ציבורי, מבטיחים לנו, אבל הוא יהיה אוטונומי ולא תלוי בגחמות של שרים ואנחנו לא נשלם עליו אגורה. תסלחו לי, זו אחיזת עיניים. נשלם גם נשלם, כי מנין יגיעו 600 מיליון שקל לשנה שממשלת ישראל התחייבה לתת לגוף החדש, מהאוויר? לא: הם יבואו מכספי המסים של כולנו, רק שלא יקראו להם בשם הרע "אגרה". ומי מבטיח ששר האוצר שיושב עם היד על הארנק, אכן יפתח אותו כל שנה בבוא הזמן בלי להתנות תנאים של תוכן? מוסדות תרבות הישראל נאנקים ונאבקים על תקציבים יעודיים שהובטחו להם, ואיכשהו כל שנה אלה לא מגיעים במועד או שלא מגיעים בכלל. מי יבטיח את היציבות וההמשכיות של הגוף החדש?

ומי יהיה ישר מספיק כדי לפחות לבקש סליחה מן העיתונאים האמיצים, המוכשרים, היצירתיים שנבעטו כך החוצה ועתה עליהם לחזר על הפתחים בגלל כשלונות העבר שלא היו שלהם אלא של מנהליהם? אף אחד. בסופו של דבר, בחוק החדש הם הפכו לסרח עודף. במצבה הקשה ממילא של התקשורת הישראלית, אין כל ודאות שירצו לחזר על הפתחים. אולי עוד נראה אותם פורחים במקומות אחרים, אבל האיכויות שהיו שם תמיד, למרות הכל ובעיקר ברדיו - אלה, למרבה הצער, כבר לא ישובו.

אפשר למכור לציבור בישראל כמעט כל דבר תחת הכותרת "רפורמה" ו"תשלמו פחות כמה שקלים". אבל זו לא מהפכת הסלולר. זהו אובדן ההזדמנות להבריא את השידור הציבורי מבלי להרוג אותו קודם, וזו אחיזת עיניים מרהיבה, שלא לומר ספין, שלא לומר שקר. והציבור, מה איתו? ימשיך, כמובן, לשלם את המחיר - כרגיל, בלי שום ודאות שיש תמורה.