מדריך: איך עוזרים למשפחות להתמודד עם שכול

איך להתמודד עם השכול והאבל של משפחות שיקיריהם נפלו בקרב? בעקבות מבצע צוק איתן לצד חוויות החרדה, הלחץ והקושי נוספו תחושות של אבל ואובדן, שכול וכאב. אנו, כחברה העוטפת וסובבת במעגלים השונים את משפחות הנפגעים שאיבדו את היקר מכל, רוצים להגיע למשפחות, להשתתף בצערן, לנחם ולחזק.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

כניסה לבית משפחה אבלה בנסיבות טרגיות של אובדן אדם אהוב, שהותיר חלל בחייהם, הוא מפגש עם כאב, שבר חיים ועם משפחה במקום הפגוע ביותר. אנו חרדים להם, רוצים בטובתם, רוצים להקל על כאבם, שואפים להיות איתם ולא תמיד מוצאים מה לומר או לפעמים אומרים את מה שאין למהר ולומר.

חיים עם הכאב

לאפשר להתמודד עם הכאב

לעתים, מתוך תחושה של חוסר שקט וקושי נאמרים משפטים שתפקידם לעודד ולפעמים בלי להרגיש רוצים ל"הבריח" ולברוח מהכאב. בעת הזו לכאב יש תפקיד חשוב והוא חלק מתהליך האבל. חשוב לא למהר לומר בשעתיים הראשונות דברים שאולי אפשר יהיה לאומרם מאוחר יותר.

לא להאיץ באבלים להתנחם, לצאת מאבלם, לחזור לחייהם. כדאי להיות עם המשפחה, להקשיב, לשאול מה מתאים להם, לתת להם להוביל על פי צרכיהם את האבל שלהם.

יחסי אחים הם ייחודיים מבחינת האבל. אחים חולקים מאפיינים ביולוגיים משפחתיים ערכים וחוויות חיים. מות אח מסיים את מה שאמורה להיות מערכת היחסים הארוכה ביותר ופעמים המשמעותית ביותר לאח השכול.

האחים מאבדים את האח האהוב ולפעמים גם את ההורים האבלים אשר אפופים ומתמקדים בצערם. על כן אמירות כמו"תשמרו על ההורים" או "תהיו חזקם בשביל ההורים" מותירות את האחים בבדידותם ומצמצמות את אבלם מול כאב הוריהם.

במשפחות בהן איבדה האישה את בעלה החוויה היא מטלטלת, מזעזעת את עולמה. חלומות משותפים מתנפצים ובן הזוג, האהוב, החבר איננו בשעתה הקשה. בעת הזו אין מקומה של החברה לשפוט, אין לומר "תינשאי שנית. תכירי חבר חדש".

גם אם בעתיד יהיה בכל אמת, עתה בעת השבר הגדול יש לתת מקום רק, לאבל ולאובדן. בימים אלו שצעירים נהרגים בקרב הם לעיתים מותירים מאחור גם חברות, ללא נישואין.

עלינו לוותר על הציפייה החברתית שהיא תמהר ותמשיך הלאה, ציפייה אשר מדירה אותה מהאבל. עלינו לתת את הלגיטימציה להתאבל גם אם הסטאטוס שלה לא היה פורמלי האבל נחווה בעוצמות דומות לכל אבל אחר. עלינו לקרב אותן, לא להותירן בבדידותן, להיות רגישים במקומות העבודה, לתת להן להיות חלק מהטקסים ומתהליך האבל.

החוויה השונה של הילדים

מעגל נוסף הוא הילדים. באופן טבעי אנו המבוגרים רוצים להגן עליהם ולמנוע מהם כאב וסבל ולכן נמנעים מלשתף, ולשוחח איתם על האבל והאובדן. ילדים זקוקים להתאבל, להיות חלק מהמשפחה.

יש לזכור שהן חווים אבל בדרכים שונות ויש להם את היכולת לנוע מחוויית הצער ובכאב אל הסחת הדעת שבצחוק במשחק ובמפגש חברתי עם חברים. הילדים זקוקים למבוגר לתווך את תחושותיהם ולענות על שאלותיהם בכנות.

חשוב לעודד את חבריו להגיע, להיות איתו ובמיוחד בתקופה זו שחופשת הקיץ בעיצומה והילדים לאחר תקופת האבל הראשונית לא חוזרים לשגרה מוכרת כמו בית הספר או גן הילדים.

לבסוף במעגל הסובב, המעגל הקהילתי הכולל את העיר, היישוב הקהילה הקרובה, יש לתת את הדעת לתהליכי אבל מקבילים. הקהילה חווה אובדן של בן היישוב. לקהילה יש רצון לתמוך במשפחה, לעזור לה לחזק ומצד שני יש לעיתים קושי באופן בו ממשיכים החיים בקהילה.

"האם לחגוג את סיום הקייטנה?". רצוי שראשי הקהילה יאספו את החברים, ישמעו מאנשי מקצוע על תהליכי האבל, חווית המשפחה, ותוך הבנה זו יתמכו במשפחה על פי דרכה ובהובלה שלה.

כך תחוש המשפחה חלק מהקהילה ולא תחשוש שחברים ימנעו ו"יחצו את הכביש" בראותם. התקרבות זו ודיאלוג בקהילה מקרב את המשפחה ואת הקהילה. מעגלים אלו מאפשרים לנו כחברה לתת מקום לצד הכאב, להמשך ולתקווה.

הכותבת היא מרצה במרכז ללימודים אקדמיים (מל"א). סייעו בהכנת המאמר - פרופ' שמשון רובין, ד"ר אתי אבלין וד"ר אפרי בר נדב