מפגש עם הבן, בממלכת הפחד והחרדה בדרום
אופיר, בנו של דובי איכנולד, גויס למילואים לפני יותר משלושה שבועות. אחרי הרבה לילות של דאגה הם נפגשו להפוגה הומניטרית בתחנת דלק, במקום שבו יש שבע שניות להיכנס למרחב מוגן
"כשכולם ישנים אף אחד לא רואה
יום שני השבוע, "עיד אל-פיטר". בדרכי לעבודה לאחר עוד לילה של דאגה. ניב רסקין במהדורת החדשות של גלי צה"ל מכריז שהפסקת האש ההומניטרית נכנסת לתוקפה והחלטתי לנסוע לבקר את אופיר בני, שכבר שלושה שבועות במילואים ונמצא "שם". לרגע האמנתי שחמאס יכבד את חג השלום, האחווה והשוויון. אז מה פגשתי שם בממלכת הדרום, מרחק נסיעה של שעה וקצת מהמרכז?
אחת בצהריים. חיילים, קצינים בסדיר ובקבע ואנשי מילואים יושבים מול מרקע הטלוויזיה. יועז הנדל בערוץ 10 אומר שצריך "להכריע", יוסי ביילין בערוץ 2 ממליץ "להתפשר", וכולם יושבים בדממה כאילו ההשלכות שנגזרות מהפרשנות לא ישפיעו עליהם ישירות. החיילים בוהים במסך. קפה שחור ביד והנשק בהצלב על גופם, באופן הכי טבעי. רק אתמול או בשבוע שעבר מקלדת המחשב או העט היו הוויתם, ועכשיו מדי ב' על גופם, חלקם טרוטי עיניים, רובם לא מגולחים. משהו בירוק זית האחיד הזה הופך את כולם ליפים בעיניי.
מי יודע, מי יודע
וגם אם נדמה שהיה ונגמר
עוד הכול מחכה
גם אם רע וקשה וקרוב לקצה
אתה בטח תראה
ובלילה בלילה
בשעות הקטנות
התפילות הפשוטות מבקשות
בלילה, בלילה
לחכות לתשובות
כדי למצוא עוד סיבה לקוות..."
(עידן רייכל)
דובי ואופיר איכנולד. הבן נמצא במילואים כבר יותר משלושה שבועות
"ניפגש בתחנת הדלק בכניסה", אומר לי אופיר בטלפון כשאני מספר לו שאני בדרכי אליו, "אבקש ממישהו שיחליף אותי". תחנת "אלונית" בכניסה לכפר עזה ונחל עוז היא חלקת אלוהים קטנה שמשדרת לרגע אשליה של נופך אזרחי, אבל מיד כשאתה נכנס פנימה אתה מגלה ששום דבר כאן לא כרגיל. שורות של כיסאות כתר פלסטיק לבנים מונחים בין המדפים של עלית ותלמה, בין הבמבה לביסלי.
הפוגה של רגע ממה שקורה בחוץ. האזרחית היחידה היא הקופאית. "תכיר, זאת סימה", אומר לי אופיר בני. סימה כבר יודעת איך אופיר שותה את הקפה, הכול נהפך לכל כך רגיל, כאילו מאז ומתמיד הוא שותה כאן קפה. "היא עושה מילואים יותר מכולנו", אומר לי אופיר.
"בתוך המטבח יש מרחב מוגן", הוא טורח להביא לידיעתי. כאן אין זמן להתמהמה, אם זה לא פצמ"ר שמגיע ללא הודעה, יש שבע שניות. בחוץ חונים כלי הרכב שאיתם הגיעו כל אותם חיילים למנוחה של רגע מהמלחמה שמתחוללת שם, כלי רכב עם שמות ידידותיים, "אביר", "דוד", "זאב". משהו בשמות הופך את כלי המלחמה האכזריים האלה לאנושיים. גם הם חונים מול המיגונית. כולם באים לכאן להפוגה של רגע מהמשימות. לבוגרים שבינינו זה יזכיר את השק"ם הגדול ברפידים. עולם הירוק, עולם גברי, אפילו סטיקייה בשרית צמודה לאלונית.
"גבול עזה". שריקות הפגזים שלנו, שלהם, רעם היציאות מהתותחים, האזעקות, הכריזות, הנפילות, ממלכת הפחד שאליה מתלווה חרדה. ובכל זאת, כשאתה רואה אותם, את כל אותם אלה בירוק זית שהם שלנו, יש משהו מרגיע בתוך ממלכת הפחדים הזו. להיטמע ביניהם, ולו גם לשעה קלה. יהיה בסדר.
לפנייה לכתב/ת 
אופיר איכנולד
מומלצים
