לא חוזרים הביתה: "מפחיד. איך נשלח את הילדים לגן?"
"לומר שהמבצע נגמר זה יפה מאוד, אבל אנחנו לא ברווזים במטווח", אומרים תושבים באשכול - שממשיכים לחשוש מרקטות ומנהרות. "מפחיד שאף אחד לא יכול לומר בוודאות שהכול בסדר"
במועצת חבל אשכול כבר מתחילים להתמודד עם היום שאחרי צוק איתן, ונראה שלהבדיל ממבצעים קודמים ברצועת עזה - הפעם ההתמודדות תהיה קשה יותר. אחרי 14 שנים של חיים תחת איום הרקטות והפצמ"רים, כעת יש סימני שבירה בחוסן של התושבים. המבצע לא תם, אבל גם כשייגמר נראה שסימן השאלה הגדול ימשיך להטריד את שלוותם של התושבים: האם איום המנהרות אכן הוסר סופית?
יפעת סיטבון ממושב דקל היא אם לארבעה ילדים שבעלה גויס בצו 8. המשפחה מגדלת פלפלים במושב וכעת נסמכת על טוב לבם של מתנדבים כדי לשמר את המשק. "עזבתי את האזור לפני שלושה וחצי שבועות בבהלה ובעתה. זו הפעם השלישית שאני יוצאת מהאזור בחמש השנים האחרונות. יש לי תאומים בני 8 וחצי חודשים, הבן האמצעי בן 5 והגדולה בת 7. אני מתרוצצת איתם ברחבי המדינה. ברחתי לחברה במושב עמיקם ועכשיו עברתי לקיבוץ יזרעאל, לחברה אחרת. אין לי ממ"ד בבית ולא הייתה לי ברירה אלא לקחת אותם ולברוח. בעלי בצו 8, מגויס. הוא לא יכול לעזור לי".
לסיטבון יש הרבה סימני שאלה לגבי המשך החיים שלה במושב: "הילדים בחרדות וכל רעש קטן מקפיץ אותם. אני בטוחה שיש עוד מנהרות, אף אחד לא יכול לומר לנו שחיסלו את כל המנהרות. אנחנו נצטרך לחזור בידיעה שאולי יש משהו מתחתינו ולחיות כביכול בצורה שלווה. זה נראה לי אבסורד. ידענו שיש מנהרות אבל אני לא חושבת שמישהו תיאר לעצמו שהן בסדר גודל כזה.
"כל שבת אני אומרת לעצמי שאני רוצה לחזור לבית שלי, למיטה שלי, וגם הילדים רוצים. אני כל הזמן דוחה את החזרה, חושבת לאן אני בדיוק חוזרת וזה מפחיד אותי. מפחיד שאף אחד לא יכול לומר בוודאות שהכול בסדר, אין פה כלום ואת בטוחה. כל החיים שלנו שם. אני לא יודעת מה יהיה, אנחנו הולכים מדחי לדחי. איך אשלח את הילדים לגנים ולבתי ספר?"
"להבנתי המבצע עדיין לא נגמר ואין לילדים שלי אפשרות לחזור לאזור נורמלי. הרקטות לא הפסיקו ליפול", אומרת רננה יעקב מניר עוז, אם לשלושה ילדים בני 3, 7 ו-12. מאז שהחל המבצע המשפחה עזבה את הקיבוץ. "התפנינו מבתינו, אנחנו פליטים שחיים אצל אנשים אחרים, פליטים שלא יכולים לחזור כרגע הביתה. אין לאן לחזור, צריכים להבטיח לי שיש פה חבילת מיגון כזו שתאפשר לי לחיות חיים בטוחים. אני מציאותית, אי-אפשר להבטיח שחיסלו 100 אחוז מהמנהרות, אבל הייתי רוצה שיאמרו לי מה כוללת חבילת המיגון כדי שהילדים יוכלו להסתובב פה חופשי, אם זה חיילים שיהיו פה, ועוד. לא שמעתי אף אחד שיסביר מה נקבל כדי לחוש בטוחים.
"לומר שהמבצע נגמר זה יפה מאוד", הוסיפה יעקב, "אבל לצד השני אין מה להפסיד וצריך לדאוג שיהיה לו מה להפסיד. הילדים שלי הם ילדי עוטף עזה, הם גדלו לזה. הם לא חוששים אלא
מביעים געגוע הביתה, הם רוצים לבית האמיתי, אבל עוד לא שמעתי שיש לי סיבה לחזור. אנחנו לא ברווזים במטווח. אנחנו רוצים לחזור הביתה אבל נחזור רק כשנדע שהילדים בטוחים כמו בשאר חלקי המדינה".
"האנשים חוששים, נפגעה תחושת החוסן של התושבים, מה שלא היה אף פעם", אומרת אחת מעובדי המועצה. "אין ספק שהמערכה הזו שונה מקודמותיה. בשבע שנים עברנו שלוש מלחמות וזו מכרסמת בחוסן באופן הגבוה ביותר. מעבר לאיום המנהרות אנחנו חיים בשדה קרב, 24 שעות ביממה שומעים רעשי מלחמה. יש משפחות שאין להן עדיין ממ"דים, וכאלו שגרות צמוד לגדר ונודדות כבר כחודש. זו מציאות בלתי אפשרית. הם אומרים שיחזרו רק כשירגישו בטוחים. בסוף נתאושש אבל אנחנו צריכים את הגב של הממשלה והמדינה".
ראש מועצת חבל אשכול, חיים ילין: "אני חושב שכל עוד המלחמה התקיימה ואנחנו נחשבים לשטח צבאי סגור, אין למשפחות מה לחזור לפה. ברגע שנדע שצה"ל השלים את המשימה, ראש המשלה ושר הביטחון יודיעו שהיא הסתיימה ואין סכנת מנהרות, ויידעו אותנו מהם הצעדים האופרטיביים להקמת מכשול והשארת חיילים ביישובים הקדמיים - אני בטוח שהתושבים יחזרו. במצב הזה הם לא חוזרים ובצדק, תפקידי לדאוג שכאשר יחזרו הם ירגישו בטוחים".