אין ביטחון בסטטוס קוו

התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במבצע "צוק איתן" ובמהלכים שהובילו אליו מעידים כי מטרתו המדינית, גם אם לא הוגדרה כך רשמית, היא אחת - חזרה מוקדמת ככל שניתן לחיק החמים והבטוח מבחינתו, המכונה בטעות "הסטטוס קוו".

הסטטוס קוו שעליו הושתתה מדיניותו של נתניהו בשנים האחרונות אינו משקף מצב אמיתי של איזון ויציבות ביטחונית ומדינית, אלא ההיפך. הוא ביטוי לחששו העמוק של ראש הממשלה מתזוזה מדינית, שהיה ביכולתה למנוע את ההסלמה שאנו חווים בימים אלה. הסטטוס קוו היה למעשה ביטוי לקיפאון מחשבתי בצד הישראלי שקיים את התנאים שאיפשרו לחמאס להניע בכל פעם מחדש את ההתלקחות הבאה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

זו מלחמה על הבית / ענת חפץ

נתניהו התגלה בכל שלוש הכהונות שלו כמי שבורח כאחוז אמוק מהצורך לקבל את ההכרעות הקשות הנדרשות, גם במחיר גלישה מסוכנת במדרון המדיני, החברתי והכלכלי שמעולם לא נבחנה לעומק על ידי הצבור. ממשלתו הנוכחית, יותר מהקודמות, מותחת את זרועותיו לשני כיוונים, אך בכוחות לא שקולים. מצד אחד חברי מפלגתו, ישראל ביתנו, הבית היהודי וחלקים מיש עתיד הדורשים לרשת את כל הארץ ולספח את הגדה המערבית. מנגד, חלשים יותר במשיכתם, התנועה וכמה "בלתי מזדהים" מיש עתיד, הדוחפים להכרעה שמשמעה חלוקת הארץ על בסיס של פשרה.

התוצאה ממתיחה לא מאוזנת זו של נתניהו היא ה"סטטוס קוו". המשמעות היא ששיקול זה שומר על נתניהו בראשות הממשלה אך מוציא לפועל את מדיניותם של התומכים בסיפוח: הרחבת מפעל ההתנחלויות, בעיקר מחוץ לגושים, הגדלת הנוכחות היהודית במזרח ירושלים, בעיקר באגן ההיסטורי, התנגדות למשא ומתן אמיתי עם אבו מאזן, טיפוח הפילוג בין חמאס לרשות הפלסטינית והמשך המצור על עזה בשיתוף משטרו של א-סיסי.

חטיפת ורצח הנערים והמהומות שבאו אחר כך הפרו את הסטטוס קוו, בבת עינו של נתניהו. הוא מיהר לברוח מהזירה המדינית אל הזירה הביטחונית, בדומה לשימוש שעשה באיום האיראני בכדי למסך ולמנוע כל הסדר משמעותי ולרצות את הסרבנים בממשלתו. נתניהו הניח שגם כאן יהיה לו קל יותר מאשר מול עבאס המדיני, לצבוע את המציאות בשחור של חמאס ובלבן של עצמו עבור הציבור הישראלי. בעיוורונו, הוא לא שיער כי מהלכי הענישה נגד חמאס בגדה המערבית, שלילת הממשלה הפלסטינית שחמאס הכיר בה והמשך המצור על עזה, יובילו את חמאס (שעמדותיו הקיצוניות כלפי ישראל לא השתנו, אך מעמדו שהיה בשפל חסר תקדים דחף אותו לידי אבו מאזן), לחדש את דרך ההתנגדות והטרור, הנכס היחיד שנשאר ברשותו.

מה עם היום שאחרי?

מרגע שהחל מבצע צוק איתן, התנהלותו של נתניהו, שרצה לחזור בכל מאודו לסטטוס קוו, הייתה אחראית, מחושבת ומדינית יותר מההתלהמות החובבנית המהולה רגשות נקם של חברי ממשלתו הניצבים מימין לו. הירי מעזה שהתגבר הבהיר לו כי זה איום אמיתי על השקט הדרוש לו, איום על הסטטוס קוו. והוא אכן מיהר להציע הסדר של שקט תמורת שקט, וקיבל בלהיטות את הפסקות האש.

אך נתניהו התעלם ממצוקתו של חמאס ומהאסטרטגיה שלו, שלא יכולה הייתה לקבל את הנוסחה הזו, ומצא עצמו נאלץ להורות על כניסה קרקעית לרצועת עזה. זהו כישלון מדיני שהוליד תביעות של פירוז הרצועה שללא כיבושה המלא הפכו למגוחכות, וגבה את חייהם של עשרות חיילים. גילוי המנהרות והפירים אמנם נעשה "מטרה" חדשה להיתלות בה, והקל על ראש הממשלה לטעון שזו מלחמת "אין ברירה", אלא שנתניהו, באחריות יש לומר, מיהר לתחום את היעדים הצבאיים לכדי פיצוץ המנהרות ובכך להצדיק את הפסקת האש.

"היום שאחרי" מעלה, ביתר שאת, את השאלות הבאות: האם עכשיו, לאחר שההתמודדות עם עזה חשפה את פוטנציאל ההסלמה הטמון בסטטוס קוו המדומה, ימשיך נתניהו לאפשר את המשך מימושן של כל התוכניות הפרועות של שרי מפלגתו ושל אורי אריאל וחבר מרעיו, אלה השוללות כל פשרה ובכך מחזקות את חמאס?

האם עכשיו, כשברור שמדיניותו כלפי אבו מאזן והסדר קבע, יצרה את התנאים והכר הנוח לחמאס להרעיד את ה"המצב הקיים", יחתור נתניהו להסדר קבע, שרק במסגרתו ניתן יהיה לפרז את הרצועה תחת אחריותו של אבו מאזן? והחשוב מכול, האם ימשיך נתניהו להניח לקיצונים ההולכים ומתרבים לדרדר את החברה הישראלית לתהומות של אלימות וגזענות כפי שנחשפו בחודש האחרון?

ואולי, יהיה זה דווקא הציבור שיפגין בגרות, ויחליט כי נקעה נפשו מהסטטוס קוו המדומיין שבו חנינו בשנים האחרונות באחריותו של נתניהו, ימאס במי שאפשר לקיצונים להוביל את ממשלתו ולהתסיס את הצבור, יחדל להאמין במי שמשנתו היא הישרדות ולא מדיניות, וייתן את קולו לאחר?

שאול אריאלי, אל"מ במיל', חבר המועצה לשלום ולביטחון ומאנשי יוזמת ז'נבה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il