סוזנה הבוכייה: שתי נובלות בספר אחד

האם טקסט שנכתב במאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20 עדיין רלוונטי? צולח את מבחן הזמן ואת הקורא השבע והמחוספס? מדובר במבדק סובייקטיבי לחלוטין. יחד עם זאת, בכל הנוגע לטקסטים עלילתיים, יש מאפיינים אחדים לבדיקת העניין שקשה לטעות בהם, והם נשמעים בסיסיים עד פשטניים, אך עדיין חזקים כבטון. הראשון שבהם הוא האם העלילה מפתיעה, ואוחזת האם אותנו חזק עמוסי סקרנות ונגמרת באופן שאנו, מיטבי הקרוא לכאורה, לא ציפינו לו לרגע.

הספר הקטן "סוזנה/ השביל שביער" שראה אור לאחרונה בהוצאת זיקית - שכמובן מעלה תהיות על הדפסה של שתי נובלות של שני סופרים שונים בספר אחד, ובכלל אין לו שם אחד, אלא שתי שמות - מעורר תהיות פוסט-מודרניסטיות על דפוסי חשיבה תרבותיים. העיקר בו הוא ללא ספק הנובלה הראשונה "סוזנה" מאת גרטרוד קולמר, שצולחת את כל הקואורדינטות של הזמן, ומספקת סיפור בנוי היטב, כזה ש"עושה את העבודה", ומזכיר מה מצאנו מלכתחילה בסיפורים במובן הרגשי הפשוט, עוד בתקופה שישבנו סביב מדורות והבטנו בשמיים זרויי כוכבים.

"סוזנה" לצד "השביל שביער". אוחדו לספר אחד

הנובלה השנייה בספר, "השביל שביער" מאת אדלברט שטיפטר היא טקסט עשוי היטב, מסקרן, אבל חסר כל אלמנט הפתעתי, ובהחלט מורגש שהוא נכתב כמה עשורים קודם לכן. מסופר בו על מיזנטרופ עשיר שמוצא מחדש את המשמעות בחיים, ויש בו חלק אחד נפלא שבו הוא הולך לאיבוד ב"ארוואלד", היער הגרמני הקדום, יוצא מתוך כלוב הזהב שלו ומתחבר לטבע בצורה רומנטיציסטית להפליא.

אי אפשר לומר עליו שום דבר שלילי. הוא כאמור טקסט מקצועי ומעניין כשלעצמו ועשוי לעילא, אבל חסר בו את אותו ניצוץ, את אותו הדבר המרענן - את אותה התחושה של גילוי ש"סוזנה" מספקת.

הכוח של "סוזנה" הוא לא רק בעלילה עצמה. למעשה, מדובר בנובלה שאין בה פגמים - אלא בדמותה של סוזנה. מדובר בנערה-אישה בעלת דמיון מפותח, שצריכה השגחה מתמדת בדמות המספרת, כי אין לה את מה שאנו מכנים היום "כישורי חיים", והחברה תייגה אותה כמישהי בעלת הפרעה נפשית שצריכה השגחה מפני העולם, ובעיקר מפני עצמה. במידה ולא תימצא תחת השגחה היא תתמסר לעולם של דמיונות מוחלטים, וחמור מכך - תתמסר לאהבתה לבחור צעיר. ואהבה כמובן, עבור בחורה כמוה, היא דבר מזיק והרסני.

הדמות של סוזנה היא דמות שמשורטטת ביד האמנית של קולמר, והדבר מקבל משנה תוקף עם הידיעה כי קולמר כתבה את הנובלה תוך כדי עבודות כפייה ורדיפות אנטישמיות. גרטרוד קולמר, הוא למעשה שם העט של גרטרוד קתה חורדסינר, משוררת וסופרת, בת דודתו של וולטר בנימין, סוזנה היתה יצירתה האחרונה לפני שהובלה ונרצחה באושוויץ.

"סוזנה" שלה משורטטת כהלכה עקב האותנטיות והמיוחדות הרבה שיש בה. היא נכנסת ישר ללב בזכות זה שהיא מעוררת בנו צורך עז לחבק אותה, לסוכך עליה, לשחרר אותה מכלובה, אבל בעיקר להקשיב לה; מה שהיא אומרת מעניין אותנו, מה שהיא אומרת לפעמים מצמרר אותנו, כי הוא מזכיר לנו את מה שהיינו פעם, ושהמציאות וההתבגרות גרמו לנו להשיל זאת בצד.

סוזנה מזכירה לנו את אותו "תום" שאותו לא נצליח כנראה לשחזר לעולם,

וזו אולי הטרגדיה הגדולה של גיל ההתבגרות. כשאנחנו מוקפים בו, אנחנו לעתים דוחים אותו כי אצה לנו הדרך להתבגר, וכשאנו מאבדים אותו, רק אז אנו מתחילים לעכל את מה שאיבדנו.

ואם מדברים על איזשהי רלוונטיות לתקופתנו, שבה משרד החינוך יוצא בקמפיין קונספטואלי של "האחר הוא אני", בהחלט אפשר לקרוא את הנובלה הזו נוכח המסרים הללו, ולמה תמיד ה"ספקטרום של האחרות" חייב להתמלא במשהו, עצוב ככל שיהיה. אולי כי זה הקוד הגנטי של כל ציוויליזציה, שלא יודעת כיצד "להכיל" את האחר באופן שהוא יותר מסיסמה שנשמעת היטב, צקצוק שפתיים והקלקת עכבר.

"ההאחרה" היא דרכו של מנגנון הכוח להמשיך לשלוט בחיינו ולהיות דומיננטי, אבל לפחות יש לנו עדיין את הספרות, שם ה"אחרים" יכולים למצוא ביטוי וגם אוזניים קשובות. אולי הספרות היא למעשה הטריטוריה הטבעית שלהם. 

"סוזנה", מאת גרטרוד קולמר. "השביל שביער", מאת אדלברט שטיפטר. מגרמנית: נועה קול/ עופר ניימן. הוצאת זיקית. 214 עמ'.