"המהגרת": דרמה מיושנת, וטוב שכך
סרטו החדש של הבמאי האמריקני ג'יימס גריי מביא עמו ניחוחות של הוליווד הקלאסית, ואולי זוהי הסיבה שהוא פחות מצליח לגעת בצופים בני ארצו. בצרפת לעומת זאת הוא נערץ, ו"המהגרת" מדגים למה - עם סיפור אישי מלודרמטי, שחקנים מרשימים וצילום אפקטיבי
משפחות מהגרים בניו יורק וחוויית ההגירה עומדות במרכז סרטיו של הבמאי ג'יימס גריי. בין אם מדובר בסיפור פשע שבמרכזו משפחה יהודית ממוצא רוסי ("אודסה הקטנה", 1994), בפילם נואר המערב, שוב, גנגסטרים רוסים ("הלילה הוא שלנו", 2007), או בדרמה רומנטית שגיבורה הוא בן למהגרים יהודים ("שתי אהבות", 2008). כזה הוא גם סרטו החדש, "המהגרת"("The Immigrant"), העוקב אחר תלאותיה של מהגרת צעירה מפולין המגיעה לאמריקה בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת בחיפושה אחר התחלה חדשה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ההבדל בין הסרט הנוכחי לקודמיו הוא בכך, שהעלילה הפעם מתרחשת לפני כמעט מאה שנה, שבמרכזה גיבורה (ולא דמות גברית), ושעיסוקו בהגעה אל "הארץ המובטחת" ולא בבני הדור השני להגירה. השינויים הללו מעצימים את הממד המלודרמטי של הסיפור, את מסכת הייסורים והסבל שצריכה לעבור אישה בודדה בדרכה אל האושר, ומבליטים גם אלמנט של גאולה נוצרית שהסרט - קצת שלא בטובתו - מתענג עליה. במילים אחרות, "המהגרת" נדמה כשייך לעידן אחר של קולנוע הוליוודי.
הסרט נפתח כאשר אווה ציבולסקה (מריון קוטיאר) ואחותה יורדות מאניית המהגרים באליס איילנד. בעוד האחות נשלחת להסגר מחשש שהיא חולה בשחפת, אווה מסורבת כניסה לאמריקה בשל חשדות להתנהגות בלתי מוסרית על סיפון האוניה. בעודה ממתינה לגירושה, אווה לוכדת את עינו של ברונו ווייס (חואקין פיניקס), מפיק של מופעי וודביל זולים וסרסור. ברונו נוטל את אווה תחת חסותו, מצרף אותה אל מצבת הזונות שלו, ומבטיח לה שבכסף שתרוויח תוכל לשחרר את אחותה.
כאשר אווה מנסה לברוח מגורלה אל קרובי משפחתה שכבר השתקעו בניו יורק, היא מוצאת עצמה שוב נתונה לחסדיו של ברונו, שדמותו האפלה והמיוסרת הינה המעניינת ביותר בסרט. העניינים נהיים מורכבים כאשר לתמונה נכנס הקוסם אורלנדו (ג'רמי רנר), שהוא גם דודנו של ברונו, המתאהב באווה ומקסים אותה. אחד ההיבטים המלודרמטיים של "המהגרת" קשור לשאלה במי משני הגברים תבחר אווה בסופו של דבר: בברונו האובססיבי או באורלנדו הקליל?
גריי (45) הוא אחד הבמאים האמריקאים היותר מעניינים שפועלים כיום. בצרפת, שם הוצגו ארבעה מחמשת סרטיו בפסטיבל קאן, הוא זוכה להערכה עצומה - הרבה יותר מאשר במולדתו (שם הוא עדיין אלמוני למדי, וסרטו הנוכחי אף הופץ בה באופן מצומצם מאוד). שניים מסרטיו אף היו מועמדים לפרסי סזאר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
קשה להסביר דווקא את המשיכה הצרפתית ליצירתו, אבל אולי זה משום אופיים האינטימי והדחוס שמזכיר את עבודותיו המוקדמות של מרטין סקורסזה. קיימת בעבודתו גם נקודה ישראלית, והיא שיתוף הפעולה שלו עם מוני מושונוב, שצד את עינו של גריי אחרי שזה צפה ב"חתונה מאוחרת", והופיע עד כה בשניים מסרטיו - "הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות".
את "המהגרת" מגדיר גריי כסרטו האישי ביותר, והוא מבוסס על סיפוריהם של בני משפחתו, שהיגרו מרוסיה לאמריקה באותה תקופה בה מתרחש הסרט. דמותו של ברונו עצמו (זהו, אגב, שיתוף הפעולה הרביעי של פיניקס וגריי) נכתבה בהשראת סרסור שנהג לפקוד את מסעדתו של סבא-רבא של גריי בלואר איסט-סייד כשהוא מלווה בפמליה של נשים.
יש משהו בעבודתו של גריי שמזכיר את הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. ואמנם קשה שלא לחשוב על "המהגרת" כעל סרט שהיה יכול להיעשות בשנות ה-30 וה-40. אופיו המלודרמטי ישיר מאוד, והסרט לא מבקש לייצר "התכתבויות" פוסט-מודרניסטיות כדרך שעשה זאת, למשל, טוד היינס ב"הרחק מגן עדן" (2002) או ב"מילדרד פירס" (2011) הטלוויזיונית.
זו גם הסיבה שהמבטא הפולני הכבד שנדרשת לו קוטיאר, אחת השחקניות המגוונות והמרתקות בקולנוע היום, אינו נדמה זר לסרט או מכשיל אותו. אדרבא, הממד המעט מלאכותי של הופעתה משתלב במראהו המיושן במתכוון של "המהגרת".
אגב כך, קשה שלא להיזכר בסרט אחר שאף שמו הלועזי שלו היה "The Immigrant". הכוונה היא, כמובן, לקומדיה של צ'רלי צ'פלין מ-1917, שאף היא עקבה אחר קורותיו של מהגר-נווד שזה עתה הגיע אל חופי אמריקה.
האסוציאציה הזו, כמו גם עיניה הקרועות לרווחה של הדמות הנרדפת שמגלמת קוטיאר, מעניקות לסרטו של גריי אותה תחושה של קולנוע הוליוודי מהעבר הרחוק. בהתאם, עבודת הצילום של דריוס חונג'י (שצילם גם את "קסם לאור ירח" של וודי אלן) צובעת בגוונים חומים של תמונות ישנות את חללי הפנים המרופטים שבתוכם מתרחשת מרבית עלילת הסרט.
אם יש משהו לא לגמרי מספק בסרט, הרי זו התחושה שהוא לא מצליח לרגש כפי שהיית מצפה. במיוחד אמורים הדברים בקשר שנרקם בין אווה וברונו, שדמותו האקסצנטרית והקודרת ואהבתו האובססיבית כלפיה מרחפים מעל הסרט ומעניקים לו את עוצמתו הטרגית. קשה לחשוב על שחקן הולם יותר מפיניקס לגלם את הדמות הזו, והשוט הנפלא החותם את הסרט מדגיש את אובדנה.
