שירה: "מישהו נשבע שראה אותי"

אָבִי הַזָּקֵן עָיֵף

אָבִי הַזָּקֵן עָיֵף,

מִטַּת הַבַּרְזֶל מְסָרֶבֶת לְנַמְנֵם אוֹתוֹ

עֵינָיו פְּקוּחוֹת, רְחוֹקוֹת.

בְּמֶרְחַקָּיו הוּא רוֹאֶה תִּינוֹק נוֹלָד

וּנְשִׁימָתוֹ הַקְּטוּעָה מְכַסָּה אוֹתוֹ

כְּמוֹ בִּנְשִׁיקוֹת.

אֲנִי מַעֲבִיר עַל מַעֲרֻמָּיו

סְפוֹג רַךְ כְּיַד אִשָּׁה עוֹגֶבֶת

מִמֵּצַח אֶל לֶחִי

וְעַל כָּל גּוּפוֹ.

עֶרְוָתוֹ פְּלוּמַת אֶפְרוֹחַ.

מְאֻגְרֶפֶת כְּיָדוֹ שֶׁל מֵת

מְהֻדֶּקֶת עַל שֶׁבֶר זְכוּכִית,

עַל עָלֶה קָרוּעַ, עַל קוּר בִּלְתִּי נִרְאֶה.

בְּעַקְשָׁנוּת שֶׁל מְטֹרָף הוּא אוֹחֵז בָּהֶם

בִּשְׁבִילִי.

אֲנִי לוֹחֵשׁ לוֹ,

אֶצְבַּע אַחַר אֶצְבַּע.

כָּל כָּךְ פָּשׁוּט עַכְשָׁו

לְוַתֵּר

סָפֵק סָבִיר

אֶת הַקֻּפְסָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁלִּי הֵם עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים.

אֵינָם מִסְתַּפְּקִים בְּמִלּוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת.

"הַקְּלִיטָה הָיְתָה מְשֻׁבֶּשֶׁת", הֵם אוֹמְרִים,

"אוּלַי קְרִיאַת עֶזְרָה, אוּלַי מִלּוֹת פְּרֵדָה, אוּלַי שִׁיר."

שֶׁהָיָה זֶה הָעִשּׁוּן, הַפַּחַד, אוֹ שֶׁמָּא מִין לֹא זָהִיר.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה לֹא הָיִיתִי אֲנִי כְּלָל.

מִישֶׁהוּ נִשְׁבַּע שֶׁרָאָה אוֹתִי, הוֹמְלֶס בְּפָּרִיז

וְאַחֵר זִהָה אוֹתִי בְּפִינְלַנְד, שׁוֹמֵר יְעָרוֹת.

כַּמָּה מְשֻׁגָּעִים לַדָּבָר עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים

הוֹכָחָה שֶׁהָיִיתִי.

סוֹף דָּבָר

בִּשְׂדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד בְּחָסוּת הַחֲשֵׁכָה

הִשְׁתַּנְתִּי עַל עֵץ. כְּבָר שָׁבוּעַ שֶׁיֵּשׁ לִי בְּעָיוֹת בַּשַּׁלְפּוּחִית,

כָּל רְגִיזוּת הַנֶּפֶשׁ בַּשַּׁלְפּוּחִית. בְּבֵית הַקְּבָרוֹת טְרוּמְפְּלְדּוֹר

הִשְׁתַּנְתִּי עַל אַרְלוֹזוֹרוֹב וְעַל אַחַד הָעָם. אֵצֶל "יוּנֶס מַשְׁקָאוֹת",

הָעֲלִיָּה פִּנַּת ווֹלְפְסוֹן, אֲנִי חוֹלֵץ אֶת הַפְּקָק מִגּ'וֹנִי ווֹקֶר בְּשַׂקִּית חוּמָה.

בַּיְצִיאָה מְחַכֶּה לִי צָנוּם וְנָחוּשׁ הַשּׁוֹטֵר אַלְפַסִי.

"עָלוּ עָלֶיךָ שֶׁרִי", הוּא אוֹמֵר - "חֲשִׂיפָה מְגֻנָּה בְּפַרְהֶסְיָה. אַתָּה גָּמוּר."

הוּא מַצִּיעַ לִי נוֹבְּלֶס, "סִיגַרְיָה אַחֲרוֹנָה". הָרְחוֹב מַחְשִׁיךְ,

תְּרִיסֵי הַבַּרְזֶל מְשַׁקְשְׁקִים, רֵיחַ זֵעָה וְרֵיחַ דֶּלֶק שָׂרוּף.

בְּפִנַּת הָרְחוֹב חוֹפְרִים קַו חָדָשׁ לְבִיּוּב.

אֲנִי יוֹרֵד לַבּוֹר הַפָּעוּר וּמִתְיַשֵּׁב, מוֹצֵא שָׁם אֶת דּוֹקְטוֹר גְּרֶגוֹרִי,

הוֹמְלֶס, עִם בַּקְבּוּק סְמִירְנוֹף, מְחַיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם שְׁחֹרוֹת.

"עַל טָעֻיּוֹת מְשַׁלְּמִים", הוּא לוֹחֵשׁ.

"בְּעֶצֶם אֵיזֶה דּוֹקְטוֹר אַתָּה?" אֲנִי שׁוֹאֵל,

"פְּסִיכִיאָטֶר, דּוֹקְטוֹר פְּסִיכִיאָטֶר".

"אָז תַּגִּיד לִי דּוֹקְטוֹר, מָה אֲנִי מְחַפֵּשׂ בַּחוֹרִים הָאֵלֶּה? לֹא כָּכָה

חָלְמָה אוֹתִי אִמָּא. בִּזְבַּזְתִּי אֶת כָּל הַהַבְטָחוֹת.

וְאוּלַי לֹא צָרִיךְ הַרְבֵּה בִּשְׁבִיל לַעֲלוֹת בַּחֲזָרָה,

רַק לְהַנִּיחַ אֶת הָרֹאשׁ עַל שָׁדַיִם שֶׁל אֲהוּבָה,

וְלֹא לְפַחֵד, גְּרֶגוֹרִי, לֹא לְפַחֵד כָּל כָּךְ מֵחִבּוּק."

אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה, וְהוּא מַקְשִׁיב לִי כְּפִי שֶׁלֹּא הִקְשִׁיבוּ מֵעוֹלָם,

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת וּפֶה פָּעוּר, נוֹחֵר קַלּוֹת.

הַבֹּקֶר עוֹד לֹא עָלָה, אֲנִי מְטַפֵּס אֶל הָרְחוֹב.

לְיַד יוּנֶס מַשְׁקָאוֹת, מְחַכֶּה לִי בַּחֲלִיפָתוֹ הַחוּמָה־מְהוּהָה

אָבִי שֶׁחָזַר מִן הַמֵּתִים.

הוּא אוֹחֵז בִּי בְּכֹחַ, בְּאֶצְבָּעוֹת יְבֵשׁוֹת, חֲזָקוֹת כְּשֹׁרֶשׁ עִקֵּשׁ.

"יֶלֶד שֶׁלִּי", הוּא לוֹחֵשׁ, "מוֹטָלֶ'ה."

"אֲנִי מְפַחֵד", אֲנִי אוֹמֵר, וְהוּא מִתְרַחֵק.

גֶּשֶׁם מַתְחִיל לָרֶדֶת עַל הַמִּדְרָכוֹת הַסְּדוּקוֹת.

חֹשֶׁךְ.

מרדכי שרי נולד וגדל ברמת גן, דור חמישי בארץ. השלים לימודי קולנוע ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, והוא פסיכולוג קליני במקצועו. בוגר בית הספר לשירה הליקון, וחבר ב"קבוצת יום רביעי" שחבריה כותבים ומפרסמים למעלה מעשור. תרגומיו לשירים של טד יוז, טניסון, אליוט ואחרים ראו אור בספר "מחסומים אוטיסטיים במטופלים נוירוטיים" מאת פרנסס טסטין (תולעת ספרים, 2008). שירים אלו לקוחים מספרו "סופו של המוות", שראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס.