עוד "ניצחון" כזה

בתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי אחרי 1967 יש שלושה אירועים ששינו את עמדת ישראל ביחס לדרך לסיום הקונפליקט: מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה. יכול להיות שמבצע צוק איתן, למרות היותו אירוע מצומצם יחסית לשלושת קודמיו, יתברר כבעל השפעה חשובה לא פחות.

לפני מלחמת יום הכיפורים האמינו יותר מ-90% מהישראלים שעדיף להחזיק בשארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח. המחיר היקר ששולם באותה המלחמה שכנע את רוב הציבור לשנות את עמדותיו ולהעניק תמיכה גורפת להסכם השלום עם מצרים שבמסגרתו ויתרה ישראל על כל סיני עד גרגר החול האחרון.

עוד בערוץ הדעות של ynet

אחי, תודה על הגבורה / ינון תורג'מן

לפני האינתיפאדה הראשונה נמנעו ממשלות ישראל מימין ומשמאל מכל ניסיון לקדם באופן משמעותי פתרון מדיני לקונפליקט עם הפלסטינים. האינתיפאדה הראשונה הראתה את הסיכונים הכרוכים בקיפאון מדיני והניעה את תהליך אוסלו שזכה לתמיכת רוב הציבור. רוב הציבור גם התנגד להקמת מדינה פלסטינית על עזה וכ-90% משטח הגדה כפי שהציע אהוד ברק ב"קמפ דיוויד". אחרי שהתברר מחיר האינתיפאדה השנייה זכו מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך ומתווים דומים לו לתמיכת רוב הציבור. במרכזם של אותם מתווים: הקמת מדינה פלסטינית בקווי 67' תוך חילופי שטחים קטנים, חלוקת ירושלים וחלוקת האחריות למקומות הקדושים, לצד ויתור פלסטיני מעשי על זכות השיבה. תמיכה זו ממשיכה להתקיים גם כיום.

נתניהו ויעלון בדרום. לקראת מפנה מדיני? (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

מבצע צוק איתן יצא לדרך עם הבטחה לשקם את ההרתעה הישראלית שסיר הלחץ של המצוקה בעזה הציב לה אתגר. באיזו מידה הושגה מטרה זו ניתן יהיה לשפוט רק בעתיד. כפי שהדברים נראים כרגע, לא זו בלבד שכושר ההרתעה הישראלי לא שוקם, אלא שהוא אף כורסם. זאת, לא משום שלישראל אין מספיק כוח צבאי להעניש את חמאס על התגרויותיו או מספיק נחישות להשתמש בו. העליונות הצבאית של צה"ל לא עמדה כלל בסימן שאלה, ומראות ההרס מעזה וכמות האבדות האזרחיות הפלסטיניות מצביעים על נכונות לפגוע בחמאס בכל מחיר, כולל המחיר המוסרי והתדמיתי הכרוך במותם של "בלתי מעורבים" רבים.

שורש בעיית ההרתעה הוא פגיעותה הגוברת של ישראל לאמצעי הלחימה הפרימיטיביים המצויים בידי חמאס. היום שבו הפסיקו חברות התעופה הבינלאומיות לטוס לנתב"ג ייזכר כיום שבו רקטות שיוצרו במסגריות בעזה סגרו את התנועה הבינלאומית לישראל וממנה, ולכך תהיינה השלכות רבות משמעות על נכונותנו להשתמש בכוח בעתיד. כי סביר להניח שחמאס, מעודד מהצלחתו, יפנה את מיטב מרצו לחידוש מאגר הרקטות שלו בדגש על רקטות ארוכות טווח ומדויקות יותר המסוגלות לפגוע בנתב"ג.

לחיזבאללה יש כושר רקטי המעמיד בסכנה לא רק את חופש הטיסה לישראל וממנה, אלא גם את תחנות הכוח, מתקני ההתפלה, הכור בדימונה ושלל נכסים אסטרטגיים אחרים. ועם כל הכבוד לכיפת ברזל ולכושר הפעולה של צה"ל, אין לנו מענה הגנתי מעשי ל"מאזן האימה" הזה. לכן, כל מנהיג בר-דעת ייזהר מאוד - כפי שנתניהו ויעלון עשו הפעם - מהפעלת כוח שמחירו עלול להיות כבד מאוד.

במובן זה, מבצע צוק איתן הוא חוליה נוספת בשרשרת אירועים שבמרכזה מלחמת יום הכיפורים ושתי האינתיפאדות, הנותנים ביטוי ליכולתו של הצד הערבי, החלש יחסית מבחינה צבאית, לגרום לישראל נזקים כבדים ולהביא אותה לחשיבה חדשה על הדרך הנאותה להתמודדות עם אתגרי הביטחון. כי הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" ריקה מתוכן כאשר האויב הניצב מולנו אינו מפעיל מטוסים וטנקים אלא משגר רקטות פרימיטיביות ממרכזי אוכלוסייה אזרחית או פורץ ממנהרות נסתרות. נראה שיותר מכל דבר אחר המבצע הזה מלמד אותנו על המגבלות המתעצמות הכרוכות בהשגת "ניצחון".

לנוכח מגבלות אלה, יכול להיות שבדומה למלחמת יום כיפור ולשתי האינתיפאדות, יתברר צוק איתן כנקודת מפנה בסכסוך, נקודה שבה תעביר ישראל את כובד המשקל של מאמציה להתמודדות עם בעיות הביטחון מהמישור הצבאי העקר למישור הדיפלומטי שנראה מבטיח בהרבה. ימים יגידו.

פרופ' אורי בר-יוסף, בית הספר למדע המדינה, אוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il