"קראו לנו משוגעים". זוג טרי עבר לעוטף עזה
עשו את הכיוון ההפוך - אריק ומור משחקים בפרי-גן עם חברים "פוקר קסאמים" ומסבירים: "אנחנו ציונים". רז אליהו בן ה-77 מנירים מחכה להשתחרר מביה"ח אחרי שנפצע מפצמ"ר: "זאת שליחות, אני לא מפחד"
עוד בחדשות:
- גם הרופא בכה: הלוחם שנפצע קשה שוב הולך
לאריק ולמור יש היסטוריה ארוכה בעוטף עזה. מור נולדה בקיבוץ סופה, אך כשהייתה בת 5 עזבה המשפחה להתגורר חולון. אריק, יליד מושב פרי-גן, עבר גם הוא בתקופת הרווקות להתגורר בגוש דן. לפני שנה הם התחתנו, ואז החליטו לחזור להתגורר סמוך לכרם שלום – למרות הלחימה בעזה.
"המבצע כבר התחיל, והיה ברור שזה לא ייגמר בקרוב", מספרת מור. "החלטנו להמשיך כרגיל עם המעבר. בהתחלה החברים אמרו שאנחנו משוגעים, אבל כבר החלטנו. יש כאן משהו שאין בשום מקום אחר: קהילה מגובשת, חברים וילדים שגדלים ביחד, זו הזדמנות שאין לה תחליף".
אריק תיאר את הלילה הראשון שלהם בפרי-גן: "היו דיבורים על הפסקת אש, ולמרות זאת נורו רקטות וכל הלילה היו פיצוצים. בבוקר כשהסתכלתי בנייד, ראיתי הודעה מרכז הביטחון להסתגר בבתים ולסגור חלונות כי יש חשש לחדירה. היינו בחרדות".
בני הזוג מצהירים כי החליטו לא להיכנע לחמאס ולהמשיך לנהל את חייהם לפי התכנון: "אנחנו ציונים, ויש כאן גם אידיאולוגיה של התיישבות. אנחנו מקווים שיום אחד יהיה כאן שלום". למרות הפסקת האש שנכנסה לתוקף הבוקר, גם בני הזוג נעים מרגישים חוסר ביטחון. "נושא המנהרות העלה את סף החרדה של כולם", אומרת מור, "בערבים כל החברים יושבים ביחד ומשחקים פוקר, אבל קוראים לזה 'פוקר קסאמים'".
אורי נעים, בן 4, אחיינו של אריק המתגורר גם הוא בפרי-גן, כבר יודע לספר על המלחמה וחמאס: "כשיש צבע אדום, צריך לרוץ מהר לממ"ד. לחיילים של חמאס לא אכפת מאיתנו והם הורגים ויורים עלינו טילים".
נפצע מפצמ"ר ומחכה לחזור הביתה
רז אליהו, מוותיקי קיבוץ נירים, גם לא מתכוון לעזוב אף שנפצע קשה לפני שלושה ימים מנפילת פצמ"ר בקיבוץ. מבחינתו זהו יותר מסתם מקום מגורים. "זאת שליחות בשבילי להיות שם. אני לא מפחד", הוא אומר ממיטתו בבית-החולים סורוקה בבאר-שבע.
אליהו, חקלאי בן 77, לא הספיק להגיע למרחב המוגן. רסיסים פגעו בפניו ובגופו. היום כבר חל שיפור במצבו, והוא חושב על החזרה הביתה, לנירים. "שקט ובטוח אני לא אהיה שם", הוא מסביר, "אבל מבחינתי אני מוגן מספיק כשיש את המרחבים המוגנים ואת הצבע האדום. ברור לי שאחזור לקיבוץ נירים מיד אחרי שאשתחרר מבית-החולים".
את הבשורה על הפסקת האש עם חמאס הוא קיבל בחדרו בבית-החולים, אבל הוא לא ממהר להאמין לזה: "אני גר בקיבוץ מ-1956, ומאז ירו עלינו פצמ"רים. להפסקת האש הזו אני אאמין כשאראה בעיניים ובשטח. לא אני בחרתי את ההתנהלות של הממשלה הזאת ולא את זו של הקודמת".
"למה שנחזור לשטח צבאי סגור?"
לעומת אליהו ובני הזוג נעים יש החוששים מאוד לשוב לבתיהם בפרט במועצה האזורית אשכול שעדיין מוגדרת שטח צבאי סגור. רננה יעקב מניר עוז, אם לשלושה ילדים בני 3, 7 ו-12, אמרה: "אף אחד לא הבטיח לי שיש אמצעים חדשים שיבטיחו את שלומי ושלומם של הילדים שלי. אני לא רוצה לחיות במחנה צבאי. זה עדיין שטח צבאי סגור והמדינה מזהירה אזרחים מלהגיע לפה. אז למה שאני והילדים שלי נחזור? כל עוד מדובר בשטח צבאי סגור שצה"ל יושב בו באופן מסיבי, לא נחזור".
יעקב הוסיפה: "נחזור כשיהיה ביטחון אמיתי, כשילדיי יוכלו לצאת לשחק מבלי שאהיה בחרדה. אנחנו לא משלים את עצמנו. אנחנו גרים בקו עימות. אבל אני מצפה שהילדים שלי יוכלו לנהל חיי שגרה".
יפעת סיטבון ממושב דקל אמרה: "אנחנו מחכים לראות מה יהיה. יש חשש לחזור. אני לא רואה שהתקדמנו. עדיין יורים. עדיין יש פעילות צבאית. אנחנו חיים בדרום הרצועה, ועדיין יורים שם. אני לא יודעת מה יהיה. הכול לא ברור. גם אין תשובות מאף אחד. לומר 'תחזרו' זה בסדר. אבל לפי מה בכלל קובעים את זה?".
מירב כהן מעין השלושה נמצאת כבר כחודש בקיבוץ הזורע יחד עם ארבעת ילדיה. "לא קיבלנו שום הנחיה לחזור. אנחנו מחכים להנחיה מסודרת, שיאמרו שזה מקום בטוח למשפחות עם ילדים. רק אז נחזור. להבנתי, המנהרות שהיה ידוע על קיומן טופלו. אבל אנחנו צריכים לדעת שאנחנו חוזרים למקום שבו אין פצמ"רים ללא התרעה. אני רוצה להאמין שאני חוזרת לשקט, שהילדים שלי יוכלו לשחק בחצר הבית ושלא יצטרכו לישון בממ"ד".