"עכשיו הם ילדיי". אירחה 10 לוחמים בביתה
עשרה חיילי גולני מצאו בית בזמן המלחמה במושב ניר משה בדרום. לזיוית, ה"אימא" המאמצת, לא היו מזרנים, אבל "הם רצו רק להרגיש רצפה של בית"
כולם מחפשים את תמונת הניצחון של המבצע, ואולי הן בכלל נמצאות בעורף. מושב ניר משה שבמועצת מרחבים מספק תמונת ניצחון אחת מני רבות. זיוית זרוק (39) מתארת איך במשך שלושה ימים שכח מושב שלם מהמלחמה. זרוק, אימא לשלושה ילדים בני 14, 10 ו- 5, הייתה אימא מאמצת לעשרה חיילים מגדוד 13 של גולני. היא פתחה בפניהם את ביתה ואת לבה: "כל הזמן חיבקנו ונישקנו אותם. יש לי הילדים שלי, ועכשיו יש לי עוד עשרה ילדים".
עוד בחדשות:
"חיבקנו ועטפנו את כולם", היא מספרת על הגעת החיילים למקום. "כל אוטובוס שהגיע למושב התקבל עם השיר של גולני. הייתה התגייסות כלל-מושבית. גם הורים לחיילים הגיעו למושב. כל אימא שחיכתה לילד, חיבקנו אותה. הייתה אימא שהילד שלה הגיע באוטובוס האחרון, ולראות אותה מחכה לו היה קורע לב. אחד מחברי המושב שהיה ספּר סיפר את כל החיילים". גם מרחוק הגיעו למושב כדי להושיט יד: "תושב מעלות ששמע שגדוד 13 מתארחים פה הגיע ופתח דוכן אוכל. אחריו הגיע רכב של פלאפל וחילק בלי הפסקה, וכשהוא הלך הגיע הרכב של ארוחת הצהריים, ואחר-כך אוטובוס עם 50 מסז'יסטים שהעניקו לחיילים עיסוי".
באורחים הלוחמים היו גם שלושה חיילים בודדים, שניים מארצות-הברית ואחד ממרוקו: "אתה שומע את הסיפורים, איך עלו ארצה. אתה מרגיש הערצה. במושב זה היה הזמן הראשון שלהם מחוץ לרצועה לעבד ולהבין מה קרה להם. החברים שלהם מתו. החיילים שהיו אצלי היו חברים של סמ"ר שון כרמלי. אחד החיילים הבודדים היה חבר טוב שלו עוד מארה"ב.
"הם נשארו ערים עד שלוש וחצי לפנות בוקר, ומתוך דאגה של אימא השכבתי אותם לישון, כי הבטחנו שיגיעו בבוקר להתייצבות. תוך שנייה הם נרדמו. בבוקר כל המושב התגייס להכין ארוחת בוקר. הכנו סירי שקשוקה על כל להבות הגז שיש. הם ידעו שאחרי המקלחת בלילה הם חוזרים לקרב".
היו גם רגעים קשים מאוד: "אחרי הלילה הראשון הם ביקשו ממני להדליק את הטלוויזיה בבוקר. היה שיר שכתב אריאל הורוביץ בעקבות מותו של שון כרמלי, '20 אלף איש'. הם מיד נעמדו מול הטלוויזיה. הראו קטעים מההלוויה, ופתאום ממררים עשרה חיילים בבכי, ואני ממררת איתם בבכי. הם שלחו את בני המשפחה שלהם להלוויה כי הם היו בלחימה.
האחד שלח את דוד שלו והשני את אימא. הראו את הפנים של הנופלים. כשהראו את התמונה של שון, הם סובבו את הגב ואמרו 'כבי את הטלוויזיה'. הם ניגבו את הדמעות וחיבקנו אותם חזק-חזק".
זיוית מתארת את הפרידה מהם כשנאלצו לשוב לחזית: "כשהם הלכו ביום השני, עמדנו והתייפחנו עם כל אוטובוס שנוסע. הם אמרו תודה והתמסרו לחיבוקים שלנו וככה נפרדנו מהם. כאילו אני שולחת את הילד הפרטי שלי חזרה לשדה הקרב".
היא פונה אליהם במילות תודה והערכה ומסכמת: "אתם גיבורי-על. תודה על הזכות להכיר, לחוות, להיות איתכם ולתת לכם. זה המעט שבמעט שיכולתי לעשות עבורם. ולא רק אני. כל המושב. התעוררנו לחיים בתוך המלחמה והרגשנו שיש הילה שמגנה עלינו. איך שהחיילים נעלמו, הסתגרנו שוב בבתים שלנו במושב. כשהחיילים היו פה, כולם יצאו והסתובבו. שכחנו שאנחנו במלחמה. הרגשנו שכשהם שם, לא יקרה לנו שום דבר".
לפנייה לכתב/ת 
