"המלאכים שלי". המילואימניקים הצילו את לי
המילואימניקים עדי ושאול והקצינה הצעירה לי הכירו והתיידדו בשטח כינוס סמוך לרצועה, אך חברותם נקטעה תוך זמן קצר כשאחד נהרג והשני נפצע קשה מפצמ"ר. "הם התעקשו שאלך לקיבוץ, אמרו שמסוכן", סיפרה. "הייתי רוצה להגיד לעדי שאי-אפשר להיכנס אליי לחיים ככה ולהיעלם"
הם הכירו רק 28 שעות – אך הספיקו להפוך לחברים טובים, לשלישייה בלתי נפרדת: המשוחררת הטרייה סגן לי ברדה, וחיילי המילואים עדי בריגה ז"ל ושאול חנוני. חבורה מצומצמת שהתגבשה בשטחי הכינוס מחוץ לרצועת עזה, והפכה בן רגע למשפחה – עד שפצצת מרגמה שנפלה במקום גבתה את חייו של בריגה וגרמה פציעה קשה לחנוני. דקות ספורות לפני שנפגעו, הספיקו השניים להפציר בברדה לעזוב את המקום מפאת הסכנה. "בלעדיהם לא הייתי כאן", היא אומרת שבוע לאחר התקרית, עדיין מתקשה לעכל, "הם הצילו לי את החיים".
עוד בחדשות:
השלושה הכירו ביום ראשון שעבר. ברדה שוחררה מהשירות הסדיר ומיד גויסה למילואים. "שאול הזמין אותי לשבת איתם", היא משחזרת בשיחה עם ynet, "עדי הצטרף, והתחלנו לדבר. מאותו רגע היינו יחד כל הזמן – הייתי כמו האחות והבת שלהם: קראו לי לבוא לאכול, הביאו לי כלי רחצה וסידרו לי מקום לישון".
בדמעות, בדרכה לפגוש את חנוני הפצוע בבית החולים סורוקה בבאר שבע, היא נזכרת בנסיבות הטרגיות שבהן הסתיים הקשר הזה: "ביום שני קצינת המילואים אמרה שיש בעיה בקליטה שלי במערכת ואמרה לי למצוא מקום בשטח הכינוס. אבל כשעדי ושאול שמעו על זה, הם אמרו לי לנסוע לחברים בקיבוץ בארי. הם ממש התעקשו, אמרו שמסוכן להישאר. הקשבתי להם ומיהרתי לארוז ולצאת. שמונה דקות אחרי שיצאתי לקיבוץ, נפל הפצמ"ר. עדי נהרג, שאול נפצע קשה".
לי לא ידעה מיד מה עלה בגורלם של חבריה: "החבר'ה במילואים לא רצו לספר לי. הם המציאו לי סיפורים שלא ממש קניתי, עד שלא הייתה להם ברירה. אמרו לי שעדי נהרג, אבל לא סיפרו לי ששאול נפצע. לא ידעתי אפילו מה שם המשפחה שלו. אחרי שנפל הפצמ''ר סימסתי לעדי וביקשתי לדעת שהוא בסדר. התשובה לא הגיעה.
"כשאמרו לי שעדי נהרג, מיהרתי להלוויה שלו. כשהגעתי, עוד לפני שפתחתי את הפה, אימא שלו חיבקה אותי. היא ידעה מי אני. הם אמרו שאסור לי להרגיש אשמה, אבל אני כן מרגישה אשמה באיזשהו מקום. אם רק הייתי לוקחת אותו למקום אחר - הוא היה בחיים. עדי ושאול הם המלאכים שלי".
"הייתי בהלם. הוא האבא השני שלי"
השיחה על בריגה מזכירה לברדה כיצד שעות ספורות לפני האירוע הגיעו לשטח הכינוס רבנים, ושני חבריה הניחו תפילין: "עדי ניגש אליי אחר כך ושאל, 'קיבלת את התליון עם התפילה?'. שאלתי על מה הוא מדבר והוא הראה לי ואמר: 'קחי את שלי, שישמור עלייך'. בהלוויה נתתי אותו לאימא שלו".
אחרי הלווייתו של בריגה הוצאה ברדה לחופשה בבית. על פציעתו של שאול עדיין לא ידעה, ולא הצליחה ליצור עמו קשר. "כשבאו לאסוף אותי מהבית, אמרו לי שהוא בבית חולים", היא מספרת. "דרשתי להגיע לסורוקה מיד. אמרו לי שאי-אפשר, ואמרתי שאני מסרבת פקודה, שאני פשוט חייבת לראות אותו. הלכתי לטיפול נמרץ בסורוקה, חיכיתי שש שעות. קיבלתי את ההלם של החיים שלי. זה האבא השני שלי".
חנוני יצא בינתיים מטיפול נמרץ, ואתמול בערב (שלישי) ברדה שוחחה איתו לראשונה. "הוא אמר לי: 'את הבת הבכורה שלי'. כשהיינו בשטח הכינוס, שאול תמיד אמר לכולם 'תדאגו לילדה'. אותו שאול, שאני מכירה בקושי שבוע, הוא כל עולמי עכשיו. בזכותו ובזכות עדי אני כאן".
בניסיון לעכל את האירועים חזרה לי למקום הנפילה. "לקח לי יומיים להתאושש ולאזור אומץ לנסוע שוב למקום שבו נפל הפצמ''ר", היא מספרת. "שעתיים שלמות לקח לי רק לצאת מהאוטו. חשבתי על זה שאני כועסת על אלוהים, או אולי על עצמי. אם הייתה לי אפשרות לעוד שיחה אחת עם עדי, הייתי אומרת לו שאי-אפשר להיכנס אליי לחיים ככה ולהיעלם. אני לא יודעת איך לחיות עם האובדן הזה".
לפנייה לכתב/ת 
