שוב הגיע הזמן להגיד "אמרתי לכם"
תשע שנים אחרי ההתנתקות, אני עדיין כועסת על תושבי עוטף עזה שעמדו עם שלטים בצומת רעים והפגינו שנצא מגוש קטיף כי אנחנו עצם בגרון של המדינה. היום יש מנהרות טרור מתחת לבתים שלהם
"גוש קטיף הוא הבית שלי, אבל מעבר לזה הוא חלק מהארץ שלי ואני דואגת לעתיד של הארץ. אני בטוחה שאם השטח הזה יעבור לערבים המצב בארץ יהיה גרוע יותר, כי הם יפתחו כאן מעצמה של טרור. אני שומעת המון אנשים אומרים שרק זה יעשה שלום ויציל את המצב, אבל אני יודעת שהם אומרים את זה מתוך ייאוש. אני לא התייאשתי ואני ממשיכה להאמין ולהיאבק על המקום הזה".
.jpg "אליה ובתנו אופיר, אחרי שחזר ממילואים בצוק איתן")
כואב להגיד את זה, אבל בתוך-תוכי תמיד התפללתי שמה שאנחנו אומרים לא באמת יקרה ושבאמת יבוא שלום, שלפחות ייצא מכל הסבל הנורא הזה משהו טוב.
התמונות עולות ומציפות את הראש והבזקים של חבריי ושלי עוברים בית-בית של מתפקדי ליכוד, מסבירים למה אנחנו נמצאים שם בכלל, מסבירים את תוכנית "5 האצבעות" של אריאל שרון שנועדה לחלק את הרצועה לחלקים כדי שלא תקום ברצועת עזה מעצמת טרור, והמציאות והזיכרון מתערבבים ביחד, הפרשנים יושבים באולפן בערוץ 2 ומסבירים למה צריך לכבוש את הרצועה ולמה צריך לחלק אותה. ואני כבר לא מבדילה בין מציאות לזיכרון.
ועם כל הכעס שיש בי, הזיכרונות הנעימים מהמקום שבו גדלתי עולים וצפים, וממש עכשיו לפני תשע שנים הסתובבתי עם אליה, מי שלימים יהיה בעלי, מי שלימים יהיה מ"פ ביחידת רוכב שמים ויטיס מזל"טים מעל ביתי בגני טל ויספר לי שממש מעל המקום שבו גדלתי יש היום פארק מים, ומעל המקום שבו העברנו יחד את הערב האחרון בחיי הקודמים יש היום מחבלים שיורים עלינו טילים.
אני נזכרת בסצנה שחזרה אליי כל כך הרבה פעמים בתשע השנים האחרונות. אני עומדת בדלת עם אליה, והוא אומר לי שאנחנו צריכים לנעול את הבית וללכת, צריך ללכת לבית כנסת לעלות לרכבים ולהתחיל במסע לחיים החדשים. המוח מבין אבל הרגליים לא מוכנות לעזוב, לא מוכנות לוותר. הסיטואציה קשה, אבל אני מבינה שאנחנו חייבים להתקדם לכיוון בית הכנסת, הדלת ננעלת בידיעה שלעולם לא אפתח אותה שוב. היא ננעלת והילדות שלי שעד עכשיו חייתי אותה ננעלת והופכת לזיכרונות, לחלקי חיים שיעלו כשאסתכל באלבום, שיצופו עם ריח או מראה מוכר. אבל הם לעולם יישארו זיכרון.
אני מסיטה מבט ורואה את הדיונה שאנחנו קראנו לה הבופור ונזכרת איך לפני כמה שעות ישבתי שם וגמעתי בעיניי בפעם האחרונה את המראות המופלאים, מצד אחד ים כחול ללא סוף, מצד שני מרבדי דיונות, ומקדימה גני טל. אני נזכרת בטיולי הטרקטורונים שבהם חרשנו את חולות גני טל, איך טיילנו בין החממות והתפעלנו מהגידולים הרבים שההורים שלנו מגדלים. איך כשהיינו קטנים התחרינו מי מוציא יותר עשבים מהגרניום, ומי אוסף יותר שבלולים מהרצפה, ואיך מוחמד, נעמה ומוסטפא היו יותר כמו חברים מאשר פועלים.
אליה קם ואומר שחייבים להתקדם. אני קמה והולכת עם הפנים לבית, כמו שעוזבים את הכותל, מטיילת עם העיניים בכל פינה, עוצרת להביט על כל אבן, מנסה לחקוק בזיכרון את כל חיי.
הכביש ארוך, ואנחנו מגיעים לבית כנסת, באים להיפרד מהמקום המרכזי במושב, אבל איך נפרדים מהיכל הקודש בידיעה שאנחנו משאירים אותו בידי רוצחים אכזריים, איך עוזבים בית כנסת שהכיל כל כך הרבה שמחות, בריתות, שבתות חתן, חתונות, שלוש תפילות כל יום במשך 30 שנה, איך? איך מסכמים תקופת חיים כזו מופלאה?
בעיקר במילה תודה. היום, לאחר תשע שנים ואחרי שהפכתי בעצמי להיות אימא, נשאר לי רק להודות על ההזדמנות להיות חלק מרכזי בפיסת היסטוריה של העם היהודי. אני יודעת שתושבי גוף קטיף הגנו בגופם על ארץ ישראל, והיום זה ברור יותר מאי פעם. הייתה לי ילדות נפלאה ילדות שאני רק יכולה לחלום שתהיה לבן שלי. היום יותר מתמיד אני גאה להיות בת גני טל.
רננה קפח (מרמלשטיין), ממפוני גני טל בגוש קטיף, כתבה יומן ל-ynet במהלך ההתנתקות
הביא לפרסום: אביאל מגנזי
לפנייה לכתב/ת 
