חזרתי לכיכר מלכי ישראל

בא לי לחזור לכיכר מלכי ישראל. לשבוע אחרי הרצח הנורא ההוא של יצחק רבין שבו ישבנו בין נרות, בוכים, מתחבקים. לא ברור לי היום, כמעט 20 שנים אחרי, על מה בכינו בדיוק, אז בימים ההם של לשיר ולבכות על השלום. היינו ילדים ולא ידענו עדיין יגון אמיתי או חרדה אמיתית. לא ידענו מה זה להחזיק את ידו של אדם ויומיים אחר כך ללחוץ את היד של אמו אחרי הלוויה. רק ידענו שקיווינו למשהו והאמנו במישהו, והוא נלקח בבת אחת.

עוד בערוץ הדעות של ynet

עוד "ניצחון" כזה / אורי בר-יוסף

בא לי לחזור לכיכר המתחבקת ההיא, לומר לילדה אחת בת 14 שתמחה את הדמעות ותתחיל להתכונן לקרב אחר לגמרי. הכדור שנורה מהאקדח של רוצח ראש הממשלה יצחק רבין היה רק אחד ממחסניות אין-קץ של שנאה ושפיכות דמים שעמדנו לחוות כולנו. האלימות מכרסמת ומתגברת כל הזמן ואין רובד בחברה שלא נגוע בה כבר זמן רב.

במלחמה הזו, כמו לפי סימן מוסכם, קמו לתחייה כל השנאות של כיכר ציון, רבין במדי הצוררים חודש קודם להירצחו. בכולם נכנסו: הידוענים, השמאלנים, הנשים, ערביי ישראל, דרוזים, בדואים. "תנו לצה"ל לנצח", "סמולנים עוכרי ישראל" ו"ימנים בריונים בורים". פוגת מוות, מחול מטורף של מכות ומהלומות מכל הכיוונים. כדי לוודא שאנחנו עוד לא יוגוסלביה המתפוררת או בדרך לפאשיזם, אני מסתכלת תמיד לראות אם הדון קישוטים, סימני הקיצון שלנו בכל צד, עוד עומדים בזירה הזאת. למזלנו, הם עוד כאן. עוד לא נהרג אף אחד מהם. יש עוד זמן לעצור את הקליע הבא.

צ'כוב כתב שאקדח שתלוי על הקיר במערכה ראשונה יירה בשלישית, ואנחנו כבר מזמן רק רואים את צלליתו של האקדח על הקיר בדהיית הצבע, אף אחד לא יודע בידי מי הוא מונח. אנחנו כן יודעים מי המטרה הראשית של הירי: אנחנו. מישהו יכול בכל רגע נתון להחליט שאנחנו המטרה - כי אנחנו משהו שהוא לא. כי אנחנו לא משלו, אנחנו אפילו ממש שונים. אז אנחנו בוגדים, עמלק, כולירות, חלאות ויאללה בלגן, מכות ברחבת הבימה או ניסיון לינץ' בכיכר ציון.

הפחד מלדבר הוא עצם הבסיס של הפאשיזם והלאומנות הפונדמנטליסטית. הוא האבא של החושך, כל מה שעלול להגביל את החירות. החירות היא זכותה של הנשמה לנשום, אם סופרים את מה שהיה לג'ורג' וושינגטון לומר על כך. כולנו התחלנו לפחד לומר ולהסביר את דעתנו וזו ההתחלה של הסוף של הדמוקרטיה, שכורסמה לה יחדיו מרצח רבין ועד היום, ואולי עוד קודם.

היסודות כאן מעורערים כבר שנים, האדמה בוערת לא רק כי קמים עלינו טרוריסטים לאומניים חדורי דת ואמונה שנושמים ג'יהאד במקום אוויר - אלא כי מישהו עלול לחשוב שאנחנו סרטן בגוף האומה, תומכי טרור או בוגדים, גם אם רק אמרנו את מה שחשבנו. במדינה דמוקרטית מותר לדבר נגד רעיונות או בעדם. אסור לקרוא לרצח או אלימות כלפי אנשים שכל חטאם הוא לא להסכים איתנו. רעיונות מתים לאט מבני אדם, ולכן זו בחירה בריונית לכוון לאדם, לא לרעיון. כמדינה, כתרבות, לא זו דרכנו. צריך לעצור את זה ועכשיו.

לו הייתי חוזרת כיום לכיכר מלכי ישראל, הייתי אומרת לילדה בת ה-14 הבוכיה לתפוס מגפון או מקלדת ולהתחיל לדבר בלי פחד, כי אחרת היא תלמד רק איך שותקים, איך מפחדים. עכשיו, כשהחיים שבים למסלולם סופסוף, תעשו לילדי הנרות התמימים שהיינו טובה ענקית: דברו חופשי וכמה שיותר. תגידו מה מפריע, מה כואב, מה חייבים לשנות. אל תקראו לרצח של אחרים ולאלימות כלפי אף אחד, אל תצדיקו אנשים אלימים משום צד - אבל אמרו את דעתכם עד הסוף. אל תשתקו. ככה אולי נצליח להימנע מלקרוא לכיכר הזו בעוד שם, לא בעוד הרבה זמן. אין לאף אחד מאיתנו בית אחר, ורק כשכל הקולות ישמעו כאן ויהיה להם מקום בטוח, תשקוט הארץ.

הכותבת היא מנהלת מחלקת יחסים בינלאומיים ומלכ"רים ב"רוני ארנון תקשורת"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il