קחו לאט את הזמן: לעזור לחייל ששב הביתה

אחרי חודש של לחימה, שבו החיילים כמעט ולא ראו את הבית, הם שבים לחיק משפחותיהם. בבית מצפים להם בני המשפחה המודאגים שחוו את המלחמה מהעורף. לכאורה נדמה שהכל חוזר לשגרה, אבל בפועל החיילים ששבים הביתה נאלצים להתמודד עם המראות הקשים שחוו, עם תנאי השטח הקשים בהם שהו ועם האובדנים שליוו את הלחימה. בני המשפחה, מצידם, צריכים להתמודד עם השינוי שעובר על היקרים להם, כאשר עבור ההורים, ששלחו "ילדים" בני 18 או 19 למלחמה, מדובר בקושי גדול עוד יותר. 

הכמיהה של כולנו היא לחזור לשגרה במהירות האפשרית, אך צריך לקחת בחשבון שלא תמיד החייל או המילואמניק מסוגל לעשות את המעבר מהלחימה בשטח לבית על שלל מטלותיו והציפיות בו, בצורה חדה.

"משפחות יקרות, החיילים שעזבו לפני שבועות מספר הם אינם החיילים שישובו בתום המערכה", מבהירה רוית גוטמן, מטפלת משפחתית, מנחת הורים בכירה ומורה במדרשה של מכון אדלר. "משהו בתמימות נשאר בדרך לבסיס. החוויות והמראות, החברים שלא ישובו עוד, קול הפגזים וריח האש, הפחד הזה שקונן בליבם, הקרבה אל הסוף, הרגעים של חשבון הנפש, הדקות של הלבד עם המחשבות, הערכים שאולי נפגעו, שאלת הקיום ומשמעות שלנו כאן. כל אותם דברים שלא היה לנו ממש זמן או רצון להתעמק בהם, כל אלו ממתינים לחייל שלנו מעבר לפינה, מחכים בסבלנות לאותו רגע בו יוכלו לצוף ולהציף".

"הטראומה היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי", מוסיפה שרית ארנון לרנר, פסיכולוגית תעסוקתית, מומחית למצבי טראומה, משבר ושיקום תעסוקתי ממכללת נתניה, "אבל לא כל אחד חווה פוסט טראומה. לכל אדם יש גבול מסויים וכוחות משלו, וגם מי שחווה את החוויה כטראומטית יכול להגיע להחלמה ספונטנית".

"צריך לכבד את הקצב", אומרת גם גוטמן. "תנו לזמן זמן. החייל שזה עתה שב לביתו צריך זמן לעבד את החוויות. תאפשרו לו את הזמן הזה. היו רגישים לבקשות שלו ותכבדו אותן כשהחייל הפרטי שלכם אומר 'לא עכשיו'. אמירה בסגנון 'אני כאן, כשתרצה', תאפשר לו להתפנות לעצמו ולא להתעסק בדאגה לכם. נכון שהכל מתחיל מכוונות טובות, אנחנו רק רוצים לעזור ולהקל, לקחת ממנו את הקושי והכאב. לפעמים אנו רוצים מדי, ושוכחים לעצור ולבדוק מה מתאים לו: האם זה העיתוי לארוחה משפחתית? לשיחה? לחגיגת שובו הביתה מהמלחמה?".

אבא חזר, אבל לא לגמרי

"כאשר מדובר בזוגיות, אסור ברגע זה להיכנס לחשבונאות", פוסקת ארנון לרנר. "גם האבא שבמילואים וגם האישה שבעורף חוו חוויות שונות, וכל זוג יתמודד איתן לפי מצב נפשי ומקורות עוצמה וחוזק, במטרה להגיע לאיזון זוגי ומשפחתי. לכל משפחה יש גם מקורות תמיכה, כמו משפחה מורחבת או סביבה חברתית. גם בדרך חזרה לשגרה אפשר ורצוי להיעזר במקורות התמיכה הללו".

כמו שאין להאיץ את תהליך ההתמודדות, כך גם חשוב לזכור כי יש יותר מדרך אחת נכונה לעשות זאת. "לכל דרך המחירים שלה והרווחים שבה", אומרת גוטמן. "היו קשובים לדרך שלו, כי היא מיוחדת וייחודית לו. תסמכו עליו שהוא יודע שאתן שם. הוא מרגיש אתכן. יש והוא לא יחדול מלספר, יש והוא לא ישמיע אף בת קול, כך או כך הוא אחראי על המנגינה. התפקיד שלנו הוא להיות. להיות שם עבורו. להקשיב לו, לשאול ולבדוק. המנעו מלבחור עבורו או להחליט בשבילו. אפשרו לו מרחב וחופש להביא את עצמו כפי שהוא בוחר וללא רגשות אשם".

"מילת המפתח היא לתת מקום", מסכימה ארנון לרנר. "אין כלל אצבע אחד שהוא נכון לכולם. התגובה של אדם היא אישית ושונה".

כשהכאב הופך לפוסט טראומה

"אם סימפטומים של הפרעה ממשיכים להופיע כשלושה חודשים אחרי השיבה הביתה, זה מעיד על הפרעה כרונית", מדגישה ארנון לרנר. "מדובר בתופעות חודרניות כמו זכרונות, פלאשבקים וסיוטים או סימפטומים הימנעותיים כמו ניתוק, רצון לא לדבר ולא לזכור את שעבר, חוסר הנאה. האנשים הקרובים יכולים לשים לב מה שונה אצל החייל והמבחן לפוסט טראומה הוא משך הזמן והעוצמה".

ארנון לרנר מבקשת לתת את הדעת בעיקר לחיילים בסדיר העומדים לפני שחרור מהצבא. לדבריה, ממילא מדובר בצומת קריטית ובתקופה כאוטית בחיים, בה הם נמצאים לראשונה ללא מסגרת קבועה ותומכת. אם מוסיפים למצב אי הוודאות המאפיין את השחרור מהצבא גם את חווית "צוק איתן", הרי שמדובר בהר געש פוטנציאלי.

"ההמלצה שלי לחיילים משוחררים היא להמשיך עם תוכניות אישיות לעתיד, אבל לא להגזים במטרות ולשמר אותן ריאליות, שלא יעברו את סף היכולת ויגרמו למשבר נוסף", היא אומרת. "לצעוד בצעדים קטנים עם הפנים קדימה".

-האם ניתן לנחש מראש מי נמצא בסיכון גבוה יותר לחוות פוסט טראומה?

"לכאורה אנחנו חושבים שלאדם רגיש יותר או שכבר חווה בעבר טראומה יהיה יותר קשה. מצד שני, אם הוא כבר עיבד בצורה בריאה את הטראומה, הוא ידע להתמודד עם אובדן נוסף", אומרת ארנון לרנר. "אין מתכון שאפשר לפיו להגיד בוודאות מי יחווה טראומה קשה יותר. צריך לזכור שגם חוויות המלחמה הן שונות וגם טראומה בהגדרה אובייקטיבית יכולה להשפיע על כל אחד בצורה שונה. אפשר להציע להם לפנות לטיפול, אבל לקחת בחשבון שכאשר מדובר בסימפטומים הימנעותיים, הם לא ירצו ללכת ולדבר".

-כיצד בכל זאת יכולים בני המשפחה לעזור במצב כזה?

"צריך לשים לב למה שקורה לאורך זמן, ואם ממשיכים לראות סימני מצוקה אפשר שההורה או בת הזוג ילכו להתייעץ עם איש מקצוע. איש מקצוע יכול לייעץ איך להביא את החייל לטיפול או לתת כלים לבני המשפחה לאור המצב הספציפי שהם מתארים. רק לאחר זמן ניתן לומר שהטראומה מתקבעת. ככל שעובר פרק זמן ממושך יותר, והטראומה לא מטופלת, יהיה קשה יותר למטופל לצאת ממנה ולטפל בתופעות. היא עלולה להפוך למצב כרוני".

"צריך לדעת לראות גם את הצד האופטימי", מסכמת ארנון לרנר בחיוך. "לפעמים בעקבות המשבר אנחנו תופסים אחרת את משמעות הדברים ומכאן אנחנו יכולים להמשיך ולהתפתח. מכל משבר יש הזדמנות לצמוח. למרות החוויות הקשות שהמדינה שלנו עברה, צריך להאמין בחוסן של החיילים ושל המשפחות שידעו להכיל ולהתגבר, ומי שלא מצליח להתגבר לבד, יכול לקבל עזרה".