"נקמה היא עניין מתעתע". יומן המלחמה של המפקד צחי גבריאלי

צחי גבריאלי (40), נשוי ותושב השפלה, הוא מפקד במילואים. הוא נקרא לשירות עם פתיחת מבצע צוק איתן ושהה עד סיומו ביישוב עורפי, וביצע משימה שאין אפשרות לפרט לגביה מטעמי צנזורה. לאורך המבצע הוא תיעד בעמוד הפייסבוק שלו את האירועים, התפילות, הזעם, התסכול והגאווה שהיו מנת חלקו של כל לובש מדים בשבועות האחרונים. זהו יומן המלחמה שלו.

12 ביולי 14' 

אביחי מבקש בכל לשון של בקשה לדחות את הצו 8. "אני סוף סוף עם הילד, חייב להיות איתו, זה הסוף-שבוע שלי בהסדרי ראייה, אתה יודע". אבל אני לא יודע. בעיקר לא יודע מה אני אמור לומר למישהו שיעזוב את הילד ויבוא, כי המדינה צריכה אותך. הוא בא בסוף.

רם בחודש שלישי. אשתו היסטרית, צריכה אותו לידה, גרה אצל ההורים כרגע, סופגת טילים כמו ספוג. "אני חייב לנסוע אליה, לא יכול להישאר שבת, אתה יודע". אבל אני שוב לא יודע. באמת לא יודע איך אני אמור להחליט בשביל אשתו של רם, שכל מה שהיא רוצה זה שהוא יהיה לידה, יניח יד על הבטן הקטנה ויגיד לה: הכול בסדר מאמי.

הספר אושר שדה מוריד לגבריאלי את האפרו

זה מצב מוזר להיות מפקד במילואים. ובמבצע צבאי. זה הופך יותר ויותר מוזר כשאתה מתבגר, מבין שהדברים הרגילים, הפשוטים, הם החיים הגדולים. משפחה, ילדים, בטן הריונית, הקידוש והארוחה המשפחתית בשישי, השקט של שבת, הים, ההשתוללות של הגורה, המפגש עם חברים. כולם רגילים, לכאורה.

ועכשיו זה. עכשיו ההבנה שאי-אפשר כך יותר בתור בני ערובה של עם שמבקש לרשת את מקומנו כאן. לא. זו לא קריאה למלחמה כוללת, גם לא קריאה להרוג בעזתים ככל יכולתנו. לא. זו הבנה שצריך לעשות מה שצריך לעשות כדי לסיים עם זה. כי אי-אפשר יותר. כי הוויתורים הגדולים של אביחי ורם ושל הקצינים והחיילים בגדוד הם לא בשביל תחרות מהלומות. הסכנה, חלילה, לעובר בבטן של אשתו של רם - לא בשביל לסיים את זה צולעים. הילד של אביחי שלא יראה את אבא - לא בשביל לחזור בעוד 18 חודש כדי לגלות שהטווח גדל, שהמצבורים התמלאו, שחצי ישראל נמצאת תחת מצב ספיגה.

אני מסתכל על התאריך ומופתע. בדיוק היום לפני שמונה שנים (12 ביולי 2006) ישראל לא יכלה לסבול יותר את התנהגות חיזבאללה. זה ארך 34 יום, זה עלה במחירים כואבים שנאלצנו לשלם, אבל חזרה ההרתעה לצפון. זה לא היה זבנג וגמרנו, אבל זה רוקן את רצון החיזבאללה להיכנס שוב לעימות. ומאז שקטה הארץ בצפונה.

כעת מגיע לנו שתשקוט הארץ גם בדרומה. גם אם זה ייקח יותר זמן, גם אם זה יהיה קשה. כי מה טעם החיים כשאויב חסר מצפון ומוסר מנסה לשבש את חיינו כפי שאנו רוצים לחיות אותם. מה נפיק מהימנעות מפעולה נחרצת? מה נשיג אם נסכין להכיל עוד ירי על אזרחינו?

העיניים טרוטות, העייפות קיימת, הגעגועים לבית מוחבאים בקורקטיות גברית. אנחנו נמשיך במשימה. ככל שיידרש. כי הוויתורים שלנו, המילואימניקים, הם למעננו. כדי שנוכל לחיות פה ולקיים את הדברים הרגילים, הפשוטים. כדי שנחיה חיים גדולים.

מתפלל לשבת שלום.

13 ביולי

אנחנו מדברים. פרלמנט אחר פרלמנט, בדרך כלל זה מתחיל כך. מילואימניק עם סלולרי דבוק לאוזן, "כן מאמי, יופי, תני לה נשיקה, יאללה חמודה, אתקשר יותר מאוחר". שני שומע את הגעגוע ופשוט מתיישב. "נאכל משהו?", הם פותחים חלה צבאית פרוסה בניילון, גבינה לבנה ובצל, הרבה בצל. "לפחות אשתי לא כאן להתלונן על הריח", אומר הראשון שקרא לה מאמי לפני רגע ונותן נגיסה בבצל. שלישי מצטרף, "מה יש לאכול?". "שב, שב, הביאו פריסה", השניים עונים. הרביעי מתיישב כאילו היה שם מתחילת השיחה. ואנחנו מדברים.

"לגלח את עזה. שיבינו שנמאס, שאיתנו לא מתעסקים. בדיוק כמו בג'נין, כמו בדאחיה בביירות, כמו שפוטין היה מטפל בזה. אם לא בכוח, אז בעוד כוח", אומר הראשון ונותן עוד ביס בבצל.

"השתגעת? ומה יגיד העולם? גם ככה אנחנו לא מתמודדים עם הלחץ הבינלאומי", השלישי מניד ראש מצד אל צד.

"כן, כי הם צריכים להבין שכשילד בוכה באשקלון, ילד יבכה גם בבית להיא. ככה. טוב?"

"רגע, רגע", נכנס השני שאוהב לאכול. "קודם צריך לשאול איפה היינו אנחנו?"

"איפה היינו איפה?", שואלים שניים.

"איפה היינו כשכל זה קרה מתחת לאף שלנו, איך פאקינג ארגון טרור מגיע לאלפי רקטות, איך ה-Low של ה-Low של המזרח התיכון הצליח להעמיד מערך רקטי? מה יהיה בעוד שנתיים?"

"כן, מממ... צודק", מהמהמים השלושה, נוגסים בשקט בחלה, בגבינה, בבצל. תיכף יחזרו להתווכח.

אז לחלוץ או לא לחלוץ?

אני מתיישב על מדרכה וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו הוא - לחלוץ או לא לחלוץ? זאת השאלה. האם לתת רגע משחרר לקצות האצבעות? ואם תתפוס אותי אזעקה? תנעל חזרה? תאבד זמן יקר במוכנות?

יש דברים טריוויאליים שאנחנו כבר לא מקדישים מחשבה בעשייתם: לחלוץ נעל, להחליף בגדים, לשמוע מוזיקה באוזניות, לשכב על הדשא בחוץ. ולהתקלח. המחיר למקלחת הוא חמש דקות: דקה להתפשט (כולל נעליים), חצי דקה למים, חצי דקה להסתבן, עוד חצי למים, חצי דקה להתנגב, שתי דקות להתלבש (כולל נעליים). חמש דקות בסך הכול. אני מוותר על המקלחת בלילה. ככה עדיף, לפחות עד מחר בבוקר.

בתיק שארזה אשתי המדהימה מוצא את המצעים האדומים שאף פעם לא משתמשים בהם, אלה שמחכים במדף העליון, שצריך להגיע אליו על שרפרף. אני מתפרק מעייפות על מזרן צבאי, מכשיר הקשר ליד, הטלפון הסלולרי בטעינה.

הבצל דוחף ראש פנימה בדלת ואומר לי לילה טוב, ואז מוסיף: "רק שלא יפסיקו עכשיו החברים שלך שם בירושלים. צריך לסיים עם זה אחת ולתמיד".

"בוא נקווה", אני עונה עייף ויודע שזה רק משפט. "בוא נקווה".

בואו נקווה. לילה טוב אשקלון.

16 ביולי

נוסעים בג'יפ. יוגב אומר לי שהם מסכנים, שבויים של שלטון אכזר. וגם כך הם וילדיהם וילדי ילדיהם ימשיכו לשנוא אותנו, הישראלים. כי ככה זה בעזה, תמיד שנאו.

אין באמת מלחמה מוסרית. גם נשק אינו טהור. בין זה לזה יש מרחק עצום, בלתי נתפש. אני עונה ליוגב שיש מצבים בחיים שאתה נאלץ להיגרר בהם בגלל מעשי אחרים. להיות במצבים הבלתי-אפשריים, כאלה שאתה צריך לבחור בין אופציות גרועות, להחליט איזו הגרועה פחות.

לפעמים יש שתיקה בינינו, החברים, כשאנחנו רואים את התמונות מעזה. מן הבנה שככה זה. צער בלית ברירה. זה מה שצריך לקרות עכשיו כדי שאולי יהיה שקט לילדים שלנו. אף אחד לא מייחל לראות ילדים מתים. זה לא עתיד. זה לא טוב. זה לא כלום.

אביחי שואל אותי אם יש לי דרכון זר. אני אומר שלא. אז אולי כדאי שתדאג לזה, הוא מחייך. בחייך, אביחי, 2,000 שנה אבותיי הסתובבו כמו פורפרה בעולם, ועכשיו אתה רוצה שאני אעזוב? בחיים לא אעזוב. יהא המחיר אשר יהא. הוא מופתע, עוזב את זה, ממשיך לגרור את המזרן ש"הרים" מאיפשהו.

שיגורים לישראל. אי-אפשר לסבול את זה(צילום: EPA)

זו מלחמה על הבית. על איך שאנחנו רוצים לחיות פה. על כך שאסור לנו להסכים לשום מצב שבו יורים עלינו. לא פצמ"ר ולא גראד ולא פאג'ר ולא כלום. לא בשדרות ולא ביקנעם. אף מדינה אינה אמורה לסבול מצב שבו יורים על ילדיה. ככה, כי כך זה אמור להיות. ילדים אמורים להירטב בממטרות בדשא העירוני, לא אמורים להרטיב במקלט הציבורי.

זה רע כשילדים מתים בטעות בצד השני. זה רע יותר כשמנסים ביודעין להרוג בילדים בצד שלנו, כשמשתמשים בילדים בצד שלהם למגן אנושי.

אם צריך לחפש מוסר בעיוותי המלחמה, אולי למצוא אותו כאן. צה"ל לעולם יגן על ילדי ישראל, כי אנחנו זה צה"ל וצה"ל זה אנחנו.

כן, נכון, אולי אנחנו בגדוד מורעלים מדי, צוחקים על זה שחלק מהחברים שלנו כבר שוחררו ממילואים, ושהאישה של רם כל פעם מתקשרת ואולי עדיף שכבר ייצא הביתה. אולי. אבל אנחנו מאמינים במשימה. רוצים לעשות מה שצריך כדי לעשות את זה כבר. להביא שקט לילדים שלנו. ואולי גם לתת סיכוי כלשהו לילדים של עזה, כי החמאס לא עושה את זה.

בוקר. אני מרשה לעצמי לשכב על ספסל בין עצי צאלון, לתת לעיניים להיעצם בין העייפות לסנוור, להירגע לרגע.

ממשיכים. בוקר טוב ושקט לילדים השזופים של באר שבע. עוד מעט תחזרו לממטרות.

17 ביולי

באמצע כל הבלגן פתאום קופצת תזכורת באייפון: עוד כמה דקות ניל יאנג בהופעה. אני מחייך חיוך קטן של אכזבה ואומר לשילוני מהמפקדה שחבל.

מה חבל? הוא שואל.

חבל. בדיוק עכשיו פארק הירקון היה אמור להיות מלא בכל טוב של גיטרות מייבבות ובירות. אני מוסיף את זה לרשימה: רקטות, חטיפה, מנהרות, ביטול ניל יאנג. עכשיו החמאס באמת חייב לשלם.

שילוני מהמפקדה מזכיר לי שזו לא פעם ראשונה. גם דפש מוד ביטלו במלחמת לבנון השנייה. כי ככה זה אצלנו ביולי החם, או הופעות גדולות או מלחמות גדולות. אין באמצע. נעים על מטוטלת בין הניסיון לחיות כאן חיים נורמליים לבין האילוץ להגן על עצמנו.

ביום העשירי למבצע צוק איתן אני מנסה להבין מה אנחנו יותר: צוק או איתן. מוכנים להמשיך ככל שיידרש או מעדיפים שזה יסתיים כבר בקרוב כדי שנוכל להפסיק להתגעגע הביתה. אני חושב שאנחנו די צוקיים.

מנהרה שנחשפה ברצועה. רואה החשבון מעריך שווי(צילום: דובר צה"ל)

תגידו, כמה עולה מנהרה? אני שואל את החבר'ה אצלנו בגדוד שהיו בפנים בעופרת יצוקה. עשרות מיליוני שקלים, תלוי בעומק ובאורך ובסיעוף ובבטון, דרור עונה. תשובה של קצין קרבי ורואה חשבון בכיר.

ואת התעריף המדויק בוודאי ידע להגיד לכם חמאסניק ממוצע. מדוע? כי לשם הולך הכסף שמוזרם או נתרם לשלטון החמאס (אה, וגם לרקטות). עיר המנהרות המפוארת שנחפרה מתחת לרצועת עזה באדיבות המלט והברזל שעובר מישראל לעזה. זה מחיר ההומניות.

ובעוד האירופאים התמימים תורמים כספים, יחד עם הקטרים הפחות תמימים, ובצוותא עם האיראנים התחמנים - כלום לא נשאר לתושבי עזה. לו היו רוצים, לו רק היו מאמינים בקדושת החיים ולא בקידוש המוות - היו מפנים את הכספים לבניין ולא להרס. למוסדות חינוך ולא למנהרות, למרכזי תרבות ולא לרקטות.

כולם כבר לא מדברים על "שלום". אפילו אצלנו בגדוד אף אחד לא הזכיר את המילה הזו. כי "שלום" זו מילה גדולה. מספיק מילים כמו "פתרון", או אפילו רק "הסדר".

אני פוגש בחור דתי צעיר, סדירניק, עם ריח מדי בקו"ם. מה אתה עושה פה? שואל אותו. אני מש"ק דת, הוא חושף ביד ימין מדבקות כחולות של חלבי, בשמאל אדומות של בשרי. בית הכנסת פתוח? אני מתעניין. בטח, תמיד, הוא נדלק, רוצה שאלך איתך? לא, לא, תודה, זה בסדר אני אסתדר, תודה.

אני מוצא בצהרים שלוש דקות, נכנס לבית הכנסת. לוקח כיפה מקופסת עץ בכניסה ונעמד מול הארון.

"אני מתפלל אליך אלוהים. אני לא מבקש בדרך כלל הרבה, משתדל להסתדר לבד. רק שמור על הלוחמים הצעירים, תן להם כיפה מברזל, הראה להם את עמוד הענן לפני המחנה, חשל אותם כעופרת יצוקה, תן להם לעמוד על צוק איתן".

מוקדש למשפחתו של סמ"ר איתן ברק שנפל במילוי תפקידו. מן המקום תנוחמו.

20 ביולי

בנסיעה חזרה מהחופשה הקצרה, משהו הרגיש לא במקום. מן תחושה שחורה של ענן לא טוב. "יש שם בלגן", אומר לי אביחי מיד כשאני מגיע. "אני מקבל דיווחים, הנה", הוא מראה לי את מסך הטלפון, "חכה, אני אקריא לך".

"לא. עזוב אביחי. אני מעדיף שלא. אני מעדיף לקוות שהכול בסדר".

וזה לא עוזב. הווטסאפ מטרטר, אותה הודעה שוב ושוב ושוב, ואני מתעצבן. חושב על האימא שהבן שלה בעזה מקבלת את ההודעה הזו. מה היא עושה באותו הרגע שקוראת את המילה נפגעו או הרוגים או מטען? למי היא מתקשרת מיד – לבן בעזה? לאבא? איך היא מעבירה את השעות אחר כך? כמה לא מתחשב להעביר את ההודעה בתפוצת נאט"ו. איך קרה שהרצון להמתיק סוד גובר על שיקול הדעת שלנו, איך?

אני יושב על מדרגה קטנה מחוץ למבנה, הראש בין הידיים, בוחן נמלים קטנות שממשיכות לסחוב, לא מוותרות, מתכוננות לחורף. "שמעת מה קרה?", שואל אותי סמל מהחמ"ל, אני לא עונה. הוא לא מחכה לתשובה, שופך הכול, יודע הכול. אני שותק, חוזר אל הנמלים, ופוסק: "אני לא מאמין, אין הרוגים". הוא שולף את הטלפון ומציג עדויות. "זה לא נראה אמין", אני מסרב להאמין.

לוחמי גולני בבית העלמין. כל חלל הוא אגרוף כפול בבטן(צילום: גיל יוחנן)

יוסי המ"פ מגיע פתאום: "שמעת? זה כבר ב-ynet". "מה ב-ynet?", אני משחק אותה מטומטם. "יש הרוגים, 13 חיילים, גולנצ'יקים כולם", הוא מניד ראש מצד אל צד. "אז זה נכון", אני אומר חלש וחוזר אל הנמלים, אולי הן יודעות אחרת.

הבוקס בבטן מגיע כמה שניות אחרי. ההבנה שזה לא רק הלוחמים הצעירים, זה המשפחות שלהם, והחברות שלהם, והחברים שלהם, והילדים שהיו יכולים להיות להם, והחיים שהם לא יחיו. מטען צד בבטן הלאומית.

אני מנסה להיזכר למי מהחברים או המכרים יש ילדים בגולני, זה לא עובד. זה גם לא משנה, הכאב הוא כאב גדול מאוד בכל מקרה. כי ככה זה אצלנו – קדושת החיים היא עליונה. כשחייל נופל, כולנו מקבלים בוקס בבטן. פעמיים. אחת לאומית ואחת אישית.

בלילה, אחרי התדריך, אני נזכר בשורה של סטינג משנות ה-80 כשעוד הייתה פה מלחמה קרה: "אני מקווה שגם הרוסים אוהבים את הילדים שלהם". ואני לא יכול להבין. לפחות לא כאן. אני לא יכול להבין איך ייתכן שמישהו לא אוהב את הילד שלו. איך אפשר לגדל ילד עם אובססיביות למוות והרג ומנהרות ורקטות, כשפעלים כמו "לרצוח" ו"להשמיד" הן הלקסיקון, כששאהידים והשמדת מדינה, ושנאה יוקדת לישראלים וציונים ויהודים - הם חומרי הלימוד בכיתה א'.

כן, אמרו לי את זה לא פעם, הזהירו אותי: נקמה היא עניין מתעתע, היא לא מביאה אותך על סיפוקך, היא רק גוררת יותר אלימות. אבל זה מה שאני רוצה כרגע, שפשוט יכאב להם, לחמאס, שיצטערו על הפגיעה הזו, שנמשיך כך שישלמו מחיר כבד, כדי שיבינו שאיתנו לא מתעסקים.

ההכרה מייסרת. זה לא נורמלי להסכים לעוד כאב כדי למנוע כאב עתידי. להבין שיש עוד מחירים במלחמה הזו, כדי למנוע מחירים עתידיים גדולים יותר. לשלוח את הילדים הגדולים שלנו להילחם, כדי למנוע מטרוריסטים לפגוע בילדים הקטנים שלנו, רק בגלל שהם ישראלים. זה כרטיס הזהות שלנו לטוב ולרע, בעיקר למען התקווה לחיות פה חיים שקטים.

עצוב, עייף ולא מוכן לוותר. עם ישראל חי.

22 ביולי

אני חוזר הביתה עם כביסה וגעגוע. הדגל תלוי על הדלת. אני עוצר לרגע, מתעמק בכחול דיו וחושב שמתישהו, כשאשתה מספיק מיץ אומץ, אעשה קעקוע של מגן דוד. ככה, כי אנחנו פטריוטיים במיוחד בזמנים שמחים ובזמנים קשים, אז שאהיה מוכן לכל מקרה. כי עם צריך סמלים: דגל, המנון, גיבורים, סיפור גדול. האמת שכל אחד צריך סיפור - קטן או גדול.

לולה הגורה מזהה את הרכב מרחוק. כשאני נכנס היא קופצת עליי כאילו מנחשת שבמקום אחר, בזמן אחר, מתחולל משהו אחר. "רגע, רגע, תני להוריד את התיק", היא לא מצייתת, ממשיכה לקפוץ, אני מוותר לה. הבית שקט, אני קורא לאשתי קריאה ארוכה, חלשה, של געגוע בן שבוע. והיא עונה חזרה מהחדר בפנים, משתמשת בשם החיבה שלי. העיניים נפגשות, החיבוק ארוך מהרגיל. לא צריך לדבר.

בכביש בדרך לארוחת שישי אין תנועה. משאיות צבאיות עולות ויורדות צפונה ודרומה. אני חושב על הצעירים שנלחמים, אלה שנמצאים ברצועה בפנים, בעומק, ועל אלה שנמצאים באוויר ובים ובעוד מקומות שלא כדאי להסגיר, ואומר לאשתי שהם מרשימים. הצעירים והצעירות שממלאים את שורות הסדירים. כי גם בעידן של מסכים, ו-וודקה בחניה, ובריחה להודו, ועוד אמירות של הדור שלנו על הדור שלהם - הם די מדהימים. הם מחזיקים את ביטחון ישראל על הכתפיים, מתפעלים מכונות בשווי מיליארדים, ולמרות הביקורת שלנו - הם ערכיים.

בארוחת הערב של שישי מתחילה אזעקה. יש לה צליל שונה מזה שהתרגלתי אליו שם. אנחנו נדחסים בממ"ד, מתייצבים משפחה שלמה מגיל חמישה חודשים ועד 69. הממ"ד הקטן שמשמש חדר כביסה בשגרה מזכיר לי את התמונה של הפצצות הבליץ על לונדון ואני מתמלא חימה. "חוצפה", אני אומר, "תראו איך אנחנו נראים, חסרי אונים, מתמקלטים, סרדינים, זה לא יכול להיות".

אני לא יכול שלא להשוות. כי אני יודע שאם אנו היינו אלה שחופרים מנהרות, היינו משתמשים בהן כמקלט ציבורי ענק כדי להגן על האזרחים שלנו. זה לא נתפס, חבורת סוטים, עם כל המנהרות שחפרו, למה לא מציעים אותן לילדי, נשות וקשישי עזה?

פייר, אחלה בית, חרא שכונה, אומר גיסי בממ"ד. לגמרי, אני מחייך, איך נתקענו עם דיירים כמו סוריה ולבנון ועזה וטורקיה ואיראן וכל הג'מעה שמתים להוריד לנו פטיש 100 קילו על הראש. ואפילו ועד הבית, אם זה האו"ם, או האירופים, או גופים בינלאומיים, תוקע אותך עם התורנות בבנין או עם התשלום הלא סביר יחסית לדיירים אחרים. למה אנחנו תמיד צריכים להיות יותר צדיקים מהשכנים שלנו? אם אנחנו חיים בשכונת המזרח התיכון, למה אתם מצפים שננהג כמו באירופה?

זה קצר מדי בבית. מזכיר לי את חופשות סופ"ש בקורס קצינים. אז, לפני 20 שנה, כשהייתי תמים יותר וללא רכב, היינו יוצאים כבר במוצ"ש כדי לקצר טווחים. בדרך חזרה למילואים השדרנית העייפה בגלי צה"ל אומרת: "צבע אדום בכוכב מיכאל ומגן ומבועים", ואני חושב שעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה כי מהריקה אי-אפשר לשתות. אולי מזל שיש צבע אדום. ככה לומדים להכיר את הארץ טוב יותר, פתאום מכירים יישובים שמעולם לא שמעת עליהם.

אולי הצבע האדום דווקא מאחד אותנו, כי בפעם הבאה שאפגוש מישהו שיגיד "אני ממבועים", אזכר ואומר, "אה כן. מהצבע האדום, איך עברתם את זה?". ונרגיש קרובים יותר. כולנו.

25 ביולי

כבר שבועיים ושלושה ימים מאז הטלפון: "תגיע". 17 יום של עומס, כוננות, הצלחות, אכזבות, שמחה, כאב, נקמה ותקווה. 17 לילות של שינה טרופה, קשר פתוח, פלאפון ליד, להירדם עם חישוב - כמה זמן ייקח כדי להיות מוכן.

וכבר 17 יום רחוק מהבית, שיחות קצרות עם שתיקות, שאלות מוזרות כמו: "תגיד, שקט שם?"

כבר יומיים שאני ועוד עשרות אלפי מילואימניקים ומספר דומה של סדירים נחשדים ב...פשעי מלחמה. גם אם זה היה צפוי - זה עדיין מרתיח, מתחסד, מעניק פרס לעכברי הביבים במנהרות עזה.

אם להיות חלק מצבא שמבטל פעולה, שמסיט חימוש או ירי ברגע האחרון בגלל חשש פגיעה בבלתי מעורבים - משמעו פושע מלחמה, אז כן, אני גאה להיות פושע מלחמה מסוג כזה. אני גאה להיות קצין בצה"ל הזה שהם מתכוונים לחקור, ואומר את זה בפנים של כל טריבונאל הזוי שיוקם. אמר לפני 60 שנה מנהיג חכם: עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים. לחכם הזה קראו דוד. דוד בן גוריון*.

בשעה שתיים אומר לי יוסי:

- אתה נראה גמור. אולי תלך לישון?

- אני? מה פתאום גמור, אני בסדר.

יוסי הגיע לצו 8 "באיחור", אחרי ארבעה ימים. לא בגלל שלא רצה, בגלל שלא יכל. נסע לאיטליה עם חברה שלו, תכנן את הנסיעה חודשים, קנה טבעת יהלום. הכול. הימרנו בגדוד אם היא בכלל תסכים. הוא דיווח מהחזית באיטליה שהכול עבר חלק. ואז משדה התעופה, דרך הבית ישר למילואים. כשנכנס לחמ"ל מאורס בחאקי, התקבל במחיאות כפיים וקולולו. הזכיר לנו סצנה רומנטית, מפיגת מתח, מסרט שחור-לבן של מלחמות.

ויומיים אחרי שחזר יוסי מאורס הוא אומר לי משפט שילווה אותנו, החבר'ה בגדוד: "המוח שלי הפך גבינה". הוא מתכוון שאתה כבר בשגרה שמטמטמת אותך. כשאתה בכוננות, כשאתה בין אזעקה לאזעקה, כשאתה ישן מעט, כשאתה דרוך. אז המוח שלך נוזל כמו גבינה.

גם אסף המ"פ אומר לי שכדאי שאלך לנוח. ובפעם הראשונה מאז הצו 8 אני נרדם בצהריים. עם המדים והנעליים הקלות (כבדות), מנסה לשווא למתוח את כפות הרגליים בתוך ממ"ד נעליים צבאיות ומגנות.

זה לא שנ"צ. אלה הירדמויות קטנות שמתחברות למנוחה. אין בזה רוגע, רק מנוחה רגעית. מן סטנד-ביי של מחשב. צריכה מינמלית של אנרגיה. מוכן לחזור מיד אל המקום שהיית בו לפני רגע.

לפני שבועיים ושלושה, כשאמרו "תגיע", אמרתי לאשתי שבוע אני חוזר. אנחנו הגברים מאוד תכליתיים: שבעה תחתונים, שבע חולצות לבנות, שבעה זוגות גרביים. בינתיים חלף עוד שבוע, ותיכף עוד אחד, ועמו עוד שקית של לבנים. ונדמה שיחלפו עוד גרביים עד שנוכל להרשות לעצמנו כמדינה לסיים את מה שהתחלנו. להרים דגל כחול לבן ולהחליף כמה גרביים צבאיות שרק יידרש.

איתנים בעורף, חזקים בחזית.

* הציטוט של בן גוריון מתוך נאום במסדר צה"ל, יום העצמאות תשט"ו, 27 באפריל 1955.

27 ביולי

הכביש נפלא, חדש, תכף אתחבר אל כביש 40 בדרכי דרומה חזרה. השדרנית של שעה שש מדברת בקול נמוך של בוקר, מגישה את Don't let the sun catch you crying, מאחלת לי בוקר טוב. בוקר טוב, אני עונה לה חזרה. בוקר טוב לחיילים ששומרים על פיר מנהרה, בוקר טוב לפצועים, בוקר טוב ישראל.

היא עוברת אל סקירת כותרות העיתונים, ג'ון קרי העב"מ, הפסקת אש מדומה, הרס מנהרות, הפגנה של שמאל בכיכר וממולם ימין. "אין חדש", אני אומר. היא לוקחת אוויר ואומרת: "ובסוף השבוע התבשרנו על שבעה הרוגים נוספים. סך הכול מניין ההרוגים במבצע צוק איתן עומד על 42".

אני מרפה את הרגל מהגז, מעווה את השפתיים ומשתדל להיצמד לפס הצהוב בצד ימין. 42? ארבעים ושניים? אני שואל בקול ברכב, איך? הרי היינו בעשרים ומשהו, ואני מעכל ששם ועוד שם ועוד אחד התערבבו בעצב, ובסיפורים ובפנים המחייכות, ובהספדים, ובהלוויות הענקיות – עד שאיבדתי ספירה. ארבעים ושניים?

אני שותק. נותן לרוח לפרוע את השיער שהספיק לגדול פרא בשלושת השבועות האחרונים, כי ספר לא היה בסביבה, וממתין לחדשות השעה שבע. כשאני כבר בצומת בית קמה, אסף ליברמן בגלי צה"ל אומר שמנין ההרוגים הוא 42. הוא פתאום שותק ואומר בקול סדוק: ועכשיו הותר לפרסום שמו של ההרוג ה-43 במבצע, רס"ל ברק רפאל דגורקר, בן 27 מגן יבנה.

אני מקלל. כ"א. איך בתוך 40 ק"מ, זה כבר הפך מ-42 ל-43 הרוגים? איך?

אחר כך כשאגיע ואתחבר לגרגירי הקפה והמים, הטלוויזיה כבר תציג תמונה של רפאל ז"ל, איש גדול, עיניים של איש טוב, חיוך של איש שמח. מילואימניק שנהרג מפגיעת פצמ"ר שנורתה בזמן שאנחנו הפסקנו את האש כהפוגה הומניטרית. הומניטרית? הומניטרית? חלאות. איך זה שככל שאנחנו משתדלים להיות יותר מוסריים, הם מזהים זאת כנקודת תורפה וגורמים לנו להגיב יותר קשה. כאילו אנו נאלצים לבחור בין אפשרות רעה לרעה יותר. אין אחרת.

או שהם ינסו להרוג את הילדים שלנו, יצפצפו על ההפוגה ההומניטרית שביקשו, ויסלקו אותנו, הציונים, מישראל, או שיסתתרו בתוך הילדים שלהם ויעמידו למבחן עד כמה יש לנו ביצים. "נראה אתכם מורידים אותנו יחד עם הילדים בעזה", הם מתגרים. ככה זה - בין רע לרע יותר.

אלעד הקת"ח אומר שדווקא הפעם העולם סבבה איתנו. אני ודרור מהנדסה, שמנסה להשלים פערים במשרד רואי החשבון, אומרים כמעט יחד: ממש לא, אתה יודע מה תמונות כאלה עושות לנו בעולם? מה אתה חושב, שעקרת בית בצרפת, בלונדון או בבואנוס איירס מבינה את הרגישויות שהנלוזים מנצלים? שהיא מחשבת את ההפסקות של הפסקות האש? שבאמת אכפת לה להבין את הניסיון שלנו לחיות בשקט? הרי כשהיא רואה הרס כזה בעזה, היא אוטומטית מזדעזעת, מן רגש כזה שאתה רוצה להיות בצד של הקורבן. והאמת שיש קורבן בקרב האויב. תושבי עזה הם קורבן של שלטון נוראי, שמנצל את החולשה שלהם, את התמימות שלהם, את הנבערות שלהם כדי לייצר בשר תותחים, כדי להוביל אותם לכאוס.

ארוחת מלכים

בצהרים, איל הבעלים של קייטרינג מחליט לקחת את מה שמצא במטבח הצבאי ולהכין לנו ארוחה. יש צ'יפס, יש נקניקיות, יש ירקות. אני ניגש אליו ואומר לו כמו בגבעת חלפון: "יוסיפון, מה קורה?", והוא מחייך, גבוה, עם חולצה בחוץ. "לפחות שנאכל", הוא אומר, "לפחות שנאכל טוב".

לילה טוב לילדים המתוקים במועצה אזורית אשכול. בקרוב תאכלו הרבה נקניקיות וצ'יפס.

29 ביולי

אושר אומר לי שמאז שהחל צוק איתן הוא לא רגוע. חייב לעזור איכשהו, למשהו, למישהו. אז הוא החליט להפסיד כסף למטרות טובות. פתח את המספרה שלו חינם לכל חייל, מגיע להתנדב בבסיסים, מספר כל חייל, חוסך לגיבורים 50 שקל לתספורת.

אני אומר לאושר שבשבילי הוא סגר פינה. קריטית. "פעמיים יצאתי הביתה לפיפס, פעמיים לא מצאתי מספרה, פעמיים התחמקתי מההצעה הנדיבה של אשתי לספר אותי". הוא צוחק. "חבל שלא באת קודם", הוא עונה, "לא היית צריך להסתובב עם אפרו על הראש, לא יפה ככה לקצין".

"אבל תדע לך, הם גיבורים, הלוחמים הצעירים. עצרו אצלי פלוגה, כולם באו להסתפר, הם מדברים איתי, פותחים, לא כמו שמדברים עם המפקדים שלהם".

"מה אומרים?", אני מופתע מהפתיחות בינינו.

"הם מספרים שהם רוצים להוריד מחבלים, כדי שיפסיקו להציק למשפחות שלהם".

אני שותק, מהנהן, נותן לעבודת המספריים להמשיך. האפרו שלי חייב להיעלם ומהר, לפני שתתפוס את שנינו אזעקה ואשאר עם מוהיקני.

"אנחנו מדינה לא נורמלית", ממשיך אושר בתנועת מספריים. "ובעזה משוגעים יותר. תראה איזה הרס הם קיבלו. תאמין לי העזתים האלה מסכנים, והילדים שלהם מסכנים עוד יותר, איך דפקו אותם ככה עם החמאס?", העיניים שלנו נפגשות במראה.

אני מספר לאושר על מחקר שקראתי הבוקר. מכון מחקר אמריקני שחקר את נושא המנהרות מצא שלפחות 160 ילדים מתו בחפירת המנהרות בשנים האחרונות. "תגיד", אני מנסה להעמיק את הקשר, "אתה זוכר את הסרט באטמן 3, האחרון, שהוא יורד הכי למטה שאפשר ואז חוזר בגדול?"

אושר מסתכל עליי קצת מודאג, מסדר פאות. "באטמן? לא בטוח איזה, ראיתי משהו". אני מחליט להמשיך: "אתה זוכר שהרעים שם חופרים מתחת לאדמה, בביבים, מעסיקים אלפי אנשים בבניית עיר תחתית של מנהרות. זה לא מזכיר לך את חמאס ועזה?"

"אולי, לא זוכר", הוא משיב, מגיע לפינישים אחרונים.

אני מתרומם מהכיסא, מוריד את החלוק שהביא עמו אושר מהמספרה. "אז מה אתה חושב יהיה?", הוא שואל אותי, כאילו אני יודע יותר, מרגיש פתאום אחד מעשרות הפרשנים שהציפו את המרקע בשבוע האחרון. "וואלה לא יודע", אני מעביר יד על השיער, מביט על כף יד מלאה בגשם של שערות. "אבל אני אגיד לך מה צריך להיות",

"הוא נדרך. "נו, מה?"

"צריך להיות ברור".

"ברור? מה הכוונה ברור".

"שיהיה ברור שאין שום זליגה של ירי רקטות ושום טפטוף פצמ"רים ושום מנהרונת. כי ככה קורה לנו בכל פעם. כמו משל הצפרדע".

"צפרדע?", את תשומת לבו קיבלתי.

"בהתחלה אנחנו מאוד ברורים, כמו הצפרדע שמכניסים אותה למים רותחים – היא ישר תקפוץ. ואחר כך אנחנו מתחילים להפוך לקהים, מוותרים על מענה חזק נגד מבצעי פעולות אלימות נגד הילדים שלנו. בדיוק כמו צפרדע שמשכשכת במים כל עוד המים מתלהטים. וכשהם רותחים - היא כבר לא יכולה לצאת, מאוחר מדי".

אני לא בטוח שהבין. מבטיח לעצמי שבפעם הבאה אשתמש בדוגמה של הילד ערס מבית ספר שנותן לילד אחר כאפה יותר חזקה בכל יום, עד שהוא מרשה לעצמו לתת עם נבוט.

"אבל לא מקשיב לנו העולם, אפילו אובמה רוצה שנסיים", מתערב חייל שממתין בתור אחריי.

"האמת", אני עונה לשניהם, "גם אם לנשיא ארה"ב לא נוח כרגע עם המבצע - אז בסדר, שיהיה לו לא נוח. לא ראיתי שום פיר מנהרה במדשאת הבית הלבן". אנחנו נפרדים בלחיצת יד, לא לפני שאני מבטיח לבקר אותו יום אחד כשהכול ייגמר, לתספורת אמיתית, כמו שצריך, עם חפיפה והכול, אפילו קפה יהיה.

תודה ענקית לאושר שדה מערד ולכל הישראלים הטובים שתורמים ומחבקים. מי ייתן ונדע להיות ככה גם בעתות שלום. הלוואי.

31 ביולי

לולה סובלת מפצע של מחלת עור. ג'ויה לא שולטת בצרכים, בורחת הביתה מיד כשיוצאים לטיול. כשעזבתי לפני שלושה שבועות למילואים הן היו בסדר. שמחות, חסרות דאגות, מטמינות עצמים ונובחות עד שהראש מתנפח.

"הן מתנהגות מוזר", אני אומר לענבל כשאני מגיע לחופשה.

"כן", אשתי מאשרת. "ככה זה כבר שבועיים, מאז האזעקות הראשונות".

נשמעת אזעקה, הן בורחות לממ"ד ומסתתרות בפינה. ג'ויה רועדת, נקישות השיניים שלה נשמעות היטב גם באזעקה. לולה הגורה מחפשת מקום להסתתר. היא מוצאת את ג'ויה הרועדת ונצמדת אליה, כאילו אומרת לה שיחד קל יותר.

כשאני מוציא אותן לטיול שי השכן עם הכלב היפה אומר ש"כלבים מרגישים מלחמה. הרצון לחיות חזק מהכול, בדיוק כמונו". הוא מספר לי על כלבה של קרובי משפחה מקיבוץ רעים שאימץ לתקופת הלחימה. כל הזמן רועש שם, פיצוצים ללא הפסקה, רק חמישה ק"מ מהגבול. היא מכונסת בעצמה, זנב בן הרגליים, מייללת אל תוך הלילה.

"ומה איתן?", הוא שואל, מצביע על ג'ויה ולולה. "איך הן מסתדרות?"

"מפוחדות, בעיקר באזעקות", אני עונה, חוסך ממנו את ההסבר המפורט, המרחם.

ג'ויה מאחורי דגל ישראל. מי הימר שהיא תשרוד?

ג׳ויה, רועה בלגית, נמצאה לפני 11 שנה בקופסת נעליים במושב בצפון. הווטרינר אמר שאין לה סיכוי, שהיא לא תשרוד. אז אמר. לולה נמצאה לפני חצי שנה בקופסת קרטון עם שני אחיה. היא עדיין לא החליטה מה היא יותר - לברדור מעורב או כלב קרקס. ועכשיו חזרו שתיהן אל קופסת הקרטון. אני הולך לחדר - הן אחריי. למטבח - אחריי. למקלחת - אחריי. לשירותים - גם. לא מוכנות להישאר לבד. תמיד ליד, תמיד קרוב, תמיד בטווח ראייה.

"החיים של כלב ישראלי, אה?", שי אומר, והכלב שלו מושך אותו ברצועה, חסר סבלנות.

"אבל לפחות הן נאמנות. תמיד נאמנות, לא משנה מה", אני אומר לשי ונפרד ממנו.

למחרת, אחרי התדריך בפיקוד הגדוד, צביקה מהחמ"ל אומר: "הנה עכשיו התחילו כל אלה שיגידו מה היינו יכולים לעשות אחרת, וכמה פספסנו פה במבצע, וכמה הם היו עושים אחרת". אני נזכר בשיחה עם שי השכן מאתמול בערב, ופולט: "צריך ללמד אותם נאמנות של כלבים מהי".

איך מרגיש חייל בגדוד שאיתר עשר מנהרות טרור כשהוא קורא ראיון עם שר שאומר "היינו צריכים לפעול חזק יותר ומהר יותר"? מה חושב מ"פ שאיבד שלושה לוחמים בסופ"ש הראשון של הכניסה הקרקעית כשקורא ראיון עם שר אחר שקובע "בזבזנו זמן"? נאמנות היא ערך חשוב, במיוחד כשאתה מנהיג ציבור, במיוחד בעת מלחמה.

כמפקד במילואים וכאזרח הייתי מצפה מהם להגיד שהמבצע הביא עמו הישגים משמעותיים. או לפחות לשתוק. לא לתת מזון מורלי לעכברי החמאס בזמן לחימה. "אל תזרקו אבנים על השיירה הצבאית שלנו", הייתי אומר לכל אחד מהם אם היינו נפגשים.

והשיירה הזו מביאה הישגים: הפרויקט הלאומי של מנהרות הטרור לא צלח. אחרי מאות מיליוני דולרים, מאות אלפי טונות של מלט - הוא לא מילא את ייעודו. מושמד מנהרה אחר מנהרה. הניסיון להרוג בנו כמה שיותר מהאוויר לא צלח. המזל"טים המצ'וקמקים שלהם התגלו כבדיחה. מאות מחבלים חוסלו, מאות שבויים מעבירים מודיעין בזמן אמת, מפקדות משגרים ואמל"ח הושמדו. אבל ההישג המשמעותי ביותר הוא שצה"ל פועל בתוך הרצועה, מבהיר לחמאס שאנחנו לא חוששים להיכנס, אנחנו נעשה מה שצריך לעשות כדי להגן על ילדינו.

"שכחנו", אני אומר לצביקה מהחמ"ל, "כך בדיוק החלה הביקורת על לבנון השנייה. טענו שפספסנו וכמה היה ניתן לעשות את זה אחרת. שמונה שנים אחרי, הצפון שקט, הצימרים מלאים ונסראללה מסתתר".

"הם צריכים ללמוד נאמנות מג'ויה ולולה", אני מספר בטלפון לאשתי על השיחה עם צביקה. "כי גם כשהן סובלות, חרדות, לא מרוצות מהמצב - הן לא נובחות על השיירה שלנו שעוברת".

3 באוגוסט

צהריים. ברי סחרוף שר ברדיו "עוד חוזר הניגון". ריח הבישולים של מסיקה, מילואימניק מגדוד מקביל מתגנב באוויר, ושמש של אוגוסט צורבת את הידיים החשופות מתחת לקיפול התקני של השרוולים. "אזעקה בזיקים וכרמיה, אזעקה בזיקים וכרמיה", המנחה בגלגל"צ אומר. הקול שלו רדיופוני, רגוע, רהוט. זה פתאום מכה בי. ההכרה שהתרגלנו, שהצלחנו לשלב מוזיקה ואזעקה יחד. ברי ממשיך לשיר "...שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת", ואנחנו פה, מעכלים שאלה הם החיים בישראל 2014. מוזיקה ורקטות. כבר לא ויתרנו על עצירת השידור, לתאר מה קרה, לשאול איפה זה פגע. פשוט ממשיכים כרגיל. התרגלנו.

לפני שלושה שבועות, באחד מהלילות הארוכים, ראינו טלוויזיה. אחד הערוצים הציב מצלמה בערב שבת בנמל תל אביב. "לא ייאמן", חיים שתיכף ישתחרר מהגדוד אומר, "לא ייאמן, אנשים מסתובבים חופשי".

"ככה זה", עונה לו אלעד הקת"ח, "כשיש כיפת ברזל מעל הראש, מתרגלים. בכל פעם התרגלנו לעוד קצת, עוד מדרגה. בהתחלה שדרות, אחר כך אשקלון, אחר כך אשדוד, ואז גן יבנה, ואז יבנה, ואז ראשון לציון, ואז תל אביב, וצפונה".

הרשתות החברתיות מציפות, אני לא מספיק לראות הכול. הבדיחות, חומרי ההסברה, הסרטון דמוי רמזור של מילואימניקים משועממים מגדוד תותחנים, המנחים המצרים שמאבדים את זה, ועוד סרטון שלוכד את תשומת לבי. אני מגניב צפייה בו תוך כדי חמש דקות של שירותים צבאיים. מבוגר חבוש במגבעת, מעוטר בזקן של אנשי דת, לובש לבן, מסביבו מאות יושבים על רצפה במסגד. מדבר ברוגע, ואחר כך עולה לפאתוס, מסביר בדרשה מדוע חשוב להילחם על כל שעל של פלסטין, וכמה חייהם של כל אחד מהנוכחים אינו חשוב, ומה שחשוב הוא הרס ישראל, והפיכת כל ישראל לשטח פלסטין, וכל רגיעה, לשיטת החמאס, היא רק לצורך התחמשות מחדש.

הפקק באיילון צפון בשעות הערב קל מהרגיל - החופש הגדול, המלחמה, הבהייה במסכים. אבי הסמג"ד מתקשר. "סיימנו את המשימה ההיא", הוא אומר, "בדיוק דיברתי עם אשתי, היא עם הילדים, היה להם צבע אדום. ומה אצלך?"

אני משהה את התשובה לרגע, מסתכל מעלה אל המגדלים המעטרים את תל אביב ומספר לו על ההוא שקורא להרוס אותנו. "הם באמת חושבים שיצליחו להשמיד את מה שבנינו פה בעמל רב? את הטכנולוגיה? את היוזמה? את הטפטפות? את המוח הקודח? את החוצפה? את רוח הלכידות? את הערבות ההדדית? את היש מאין? את הסיפור הגדול שלנו?"

אבי הסמג"ד, תמיד שקול בדבריו: "ברור שלא. אבל הם עדיין מטרד".

בלילה, כשהגעתי הביתה, אני כותב לעצמי כך: "טרור = מעט כוח צבאי והרבה דאווין. בלי פסיכולוגיית פחד, בלי המחבל המתאבד, בלי הפרת הפסקות אש, בלי הצגת רשעות ואכזריות ללא גבול – לא היה מתקיים טרור. הוא מתאיין. וכשציבור המטרה איתן, חסון, כשהוא אומר עוד לא קרה דבר – הטרור מאבד מכוחו".

אני מפסיק, עושה שחור בוץ של מילואים (התרגלתי), וממשיך: "נכון, הקסאמים, וכעת הגראדים והפאג'רים מטרידים. גם המנהרות. כולם כמו פצע בכף הרגל שחוזר ומציק. לפעמים עם גרב עבה מרגישים אותו פחות, לפעמים בחוף הים הוא ממש נעלם ולפעמים הוא מגרד, מאוד מגרד עד תסכול. אבל הוא עדיין רק פצע. ואנחנו פה, עם הפצע ברגל, לא עוזבים לאף מקום. זו המדינה שלנו, של עם ישראל. היא הייתה כזו מאז ומעולם".