הקולקטיב ביומן מסע: "פתאום אתה ב-BBC"
חברי "הקולקטיב" חזרו לישראל אחרי סיבוב הופעות באירופה, ורגע לפני שישיקו כאן חגיגית את אלבומם החדש, הם כתבו ל-ynet את יומן המסע שלהם: מהסאונדמן הגרמני, דרך מוכר הפלאפל הלונדוני ועד למתורגמן הקוריאני. וגם: מה עושים 7 אנשים כשהמטוס מתעכב? הכל מתועד
על אף הקילומטראז' הלא קטן שכבר הספקנו לצבור בכרטיס המופיע המתמיד הקולקטיבי, נדמה כי בכל פעם הניסיון להעלות על הנייר סיכום של מה שעבר עלינו בדרכים מתגלה כקשה יותר. בפעם הבאה, אתם מבטיחים לעצמכם, נעשה זאת על הדרך, כמו שצריך, הרי יש כל כך הרבה זמן של נסיעות וטיסות, שבטוח ונצליח לכתוב משהו על פיסת נייר לכל הפחות!
ואז הדרך מתחילה, וכל פעם הדרך מתארכת יותר, ועל הדרך יש לא מעט לעשות, שכן חלוקת הנהיגה היא קולקטיבית, וגם אם אתה לא נוהג יש ג'י.פי.אס תקול שצריך לטפל בו, ומישהו צריך להתקשר למועדון ולברר איך מגיעים לשם, כי לפי הג'י.פי.אס הוא ממוקם ביבשת אחרת - ובכל מדינה יש חרקים שמחכים בכל אוטוסטרדה להתנפץ לכל עבר שמשת הוואן, כך שכל כמה זמן גם צריך לנקות אותה, ולמלא דלק, ולבדוק לחץ אוויר שכן כל הציוד מושך את הרכב שמאלה.
אז מתוך שבע שעות נסיעה נשאר לך מעט מאוד זמן לכתוב על פיסת נייר, בעיקר כי כבר עברת לסמארטפון, ואותו אתה צריך בשביל לנצל את ההזדמנות הבלתי חוזרת שניתנה לך על עמדת הדיג'יי של הוואן. זאת כמובן בהנחה שלא שרפת את הבטרייה בלרענן כל חמש דקות את מבזקי החדשות, כי אחרי ולפני הדרכים יש את העניין הזה עם הבית, ועם התכונה המוזרה שלו להתלקח כל קיץ שני. אולי, עכשיו שאנחנו כבר בישראל, ונדמה שהכל תם ונשלם ונרגע לעת עתה (טוב, לא באמת) ננסה להסתכל על התמונה הגדולה.
אם כן, סטטיסטיקה קולקטיבית על טור קיץ 2014: 45 ימים בדרכים, במהלכם עברנו הלוך ושוב בכ-7 מדינות (ועוד 5 מדינות לצרכי קונקשיין) ו-3 יבשות, תוך מסע לוגיסטי לא קל שכלל 16 טיסות נפרדות, 8,740 ק"מ של נהיגה, 560 ק"מ של רכבות, וכבערך 70 ק"מ של הפלגה. בממוצע התניידנו בקבוצות של 9 איש, כולל אנשי צוות, כאשר כל אחד סוחב 2 כלי נגינה ומזוודה אחת ( לא כולל שני קיטבגים של ציוד קולקטיבי) וכן מזוודת אובר-ווייט בחזור, כי לא יכולנו שלא לקנות מלא שטויות בדרום קוריאה.
ישנו בכ-36 מלונות שונים, לרוב בחדרים של זוגות או שלשות. מעטים היו ממש מפנקים (עם בריכה או חדרים נפרדים), חלקם היו ממש חרפה (ישנים כולם יחד או נזקקים לטיפול רפואי בלטביה והרתחת המזוודה על כל בגדיה עקב מכת פשפשי מיטה). הכל לטובת 32 הופעות, מגדולות עד קטנות, בחמסין ובסופות גשם כבדות, במטרופוליני ענק ועד מקומות בצפון גרמניה שאת שמם לא הצלחנו לבטא כראוי - אשר היו, בממוצע סטטיסטי, על הכיפ-כיפאק.
אבל כפי שלימד אותנו חודש וחצי של ניסיון התעדכנות אובססיבי בנעשה בארץ (המשפט הכי נפוץ בטור היה "מה הסיסמא כאן לוויי-פיי?", ואחריו, בפער קטן, ניתן למצוא את "יש מצב שאתה משאיל לי מטען?") - סטטיסטיקה רוצה לספר את הסיפור במלואו, אבל לא יכולה לספר את הסיפור עצמו. לא טבלה ולא מפה, וגם לא תצלום לווייני של לפני ואחרי יכולים לספר לך מה באמת קרה. וגם אם כן, במה זה עוזר? מה זה נותן לך ביום שאחרי? כיצד זה מבטיח שיום אחד יהיה פה רגוע, או חלילה שפוי? איך זה מקדם ולו במיל את ההתקרבות המחודשת והבלתי נמנעת של היבשות?
לכן אצלנו בקולקטיב, למרבה הפרדוקס, מאמינים דווקא בסיפור האישי, האנושי. יותר מכך - אנחנו אפילו לא סבורים שהסיפור שלנו עצמנו מעניין. אנחנו עסוקים בלנוע ממקום למקום, להופיע כשצריך, לישון כשאפשר, להשיג סיסמאות לוויי-פיי ולהתווכח על היכן אוכלים בכל שאר הזמן שלרשותנו. זה האנשים שאנחנו פוגשים בדרך, הם אלה שאנו מתעקשים לקחת הלאה, גם אם כבר אין מקום במזוודת האובר-וייט. למשל מאוריציו, מנהל הטור הגרמני שלנו, שהוא בכלל לא גרמני, אלא קולומביאני שהיה קשר התקפי מבטיח עד שנפצע בארה"ב, זנח את הכדורגל ועבר לברלין לעבוד במוזיקה.
הנה לך שחקן נשמה אמיתי, מישהו שגומע נהיגה מברלין ועד מינכן בלי למצמץ, ויש לו עוד כוח בתום ההופעה לוודא שכל נשמה עם ארנק קנתה את האלבום ושלקחנו לוואן מספיק סנדוויצ'ים וארגזי ובירה ליום שאחרי. והכל באדישות סטואית, גם כשמולו צורח סאונדמן המוניטור המקומי, מעין בווארי רצחני בגובה שני מטר וחצי שנלקח ממשחקי הכס, שרותח כי הקדמנו את ההגעה שלנו לבמה ואנחנו עושים לו בלאגן בעין עם כל הציוד שאנחנו סוחבים.
מאוריציו מהנהן קלות, שולח ידו אל על למרום כתף הבווארי ומחייך חצי חיוך, ופתאום הבנה ושלום שוררת ברחבי הבמה. מה אתה כבר יודע על מרחק או געגועים, אתה חושב לעצמך, כשמאוריציו מספר תוך כדי נהיגה בעיניים בוהקות על שתי הילדות שלו, שגרות כעת באוסטרליה כי אשתו לשעבר התאהבה באיזה כומר סיינטולוגי דרך האינטרנט. מה אתה יודע על מסירות או על תשוקה כשאתה רואה כיצד מאוריציו כמעט מתעלף שהוא מגלה שאחד מבקבוקי הבירה נזרק לפח רגיל ולא לפח מיחזור.
אלה האנשים שלא עושים עניין שמעניינים באמת. כמו שלמה מלך הפלאפל, אשר אימץ אותנו לממלכת הפלאפל שלו בפאתי שוק פורטובלו בלונדון כבר לפני שנים, ומאז משיא לנו עצה טובה ומפטם אותנו בכל פעם שאנחנו חוזרים להופיע באנגליה. "תראה, האלבום החדש שלכם, כן? הוא טוב, תדעו לכם," הוא אומר בעודו מכין לנו סביצ'ה בסגנון ערבי בשעות הסגירה של הממלכה, "עוד לא הקשבתי לו, אבל... בכל מקרה, כן? אתה יודע מה לדעתי אתם צריכים לעשות - אתם צריכים לעשות פרויקט שיקראו לו 'תל אביב-יפו', כן? ולהתמקד במקף שבינהם. עכשיו, קחו את זה לאן שאתם רוצים, אבל תדע לך שזה יעוף כאן".
כששלמה מלך הפלאפל אומר שמשהו יעוף, הוא יודע ("אמרתי לכם בקיץ שעבר שבקיץ הבא הולכים לעוף טילים, לא?"). מדובר במישהו שעודד את בנקסי לעשות גרפיטי, שייעץ לג'מירקוואי לשים כובע, שדמיאן אלברן לא פותח יום באולפן מבלי לראות אותו ("אתה מכיר את דיימון אלברן, זה הזמר של בלר?" שאל פעם, וגיחכנו, עד שדמיאן אלברן חיכה לו בחוץ לאסוף אותו להופעה).
שלמה לא עושה עניין, אבל אל תתנו לאדישות שלו להטעות, הוא תמיד מתעניין. "איך היה ברדינג? איך היה בפסטיבל באוקספורד? רציתי לבוא להופעה בבריקסטון, אבל הייתי עייף עד שסגרתי פה ונרדמתי... באנגליה קשה, תדעו לכם, כן? אני כבר כאן עשרים שנה. זה עניין כזה, יום אחד אתה מופיע באיזה חור ומחר כבר משמיעים אותך ב-בי.בי.סי, ככה זה קורה." והנה למחרת, באמת אתם מופיעים באיזה חור בפאתי לונדון, ושלמה לא מגיע אמנם כי הוא עייף, אבל שדר מהבי.בי.סי כן מגיע, ולמחרת אתם שומעים את עצמכם תוך כדי נהיגה ללידס ב-בי.בי.סי.
לפעמים זה חיבור שלא ניתן להסביר במילים. כמו למשל עם קים, המתורגמן הדרום קוריאני שליווה אותנו במהלך מה שהיתה אולי החוויה הקולקטיבית המטורפת אי פעם בדרכים. הוא אמנם לא ידע הרבה אנגלית יחסית למתורגמן, אבל זה לא היה נחוץ. הסיפור היה בעיניו, ובפעמים הבודדות שבחר להגיד משהו. הוא נראה בן 16, אבל מספר שרק סיים צבא בשבוע שעבר, וכבר בשבוע הבא הוא נוסע לסין ללמוד, ובינתיים חוסך קצת כסף בליווי קבוצת ישראלים מותשים מחודש וחצי של טיסות, נסיעות והופעות. אתה מספר לו שגם אצלכם עושים צבא. אצלכם, הוא מסכם בלקוניות, יש יותר בלאגן.
נדמה שהוא יודע הכל מראש (חוץ מאנגלית ברמת מתורגמן). כשאתם שואלים אותו היכן יש שוק מגניב בסיאול, הוא מגלגל את עיניו, כאילו כבר יודע כמה תצטרכו להתווכח בשדה התעופה עם פקידת הצ'ק-אין על מזוודת האובר-וייט הנוספת. אחרי הופעה עם בעיות סאונד, בעיניים מלאות חימה, הוא מתנצל על הבושה ועל הבעיות שנגרמו. מחר, הוא אומר, זה לא יקרה. ומחר, זה באמת לא קורה. ויש שלושים אנשי סאונד קוריאנים על הבמה מתרוצצים באמוק בינינו, ומחסלים ביעילות כל פוטנציאל לפידבק.
אל תצאו להסתובב בפסטיבל, הוא מזהיר אותנו אחרי הופעה, ואיך הוא מצפה שלא נלך להסתובב בפסטיבל המשוגע הזה?! אחרי שאלפי קוריאנים פשוט קפצו מהרגע הראשון של ההופעה ועד סיומה? ובאמת, אתם רק מתחילים להסתובב בפסטיבל ונאלצים לחזור אחרי מאה מטר כי מאות דרום קוריאנים קופצים עליכם במקביל ודורשים צילום סלפי במיידי. חלק אפילו לא ראו את ההופעה כנראה, אבל הם רואים הזדמנות לסלפי, וזה טוב דיו.
בסוף הטור, אנחנו מגישים לקים מתנה, עותק אחרון שנשאר מהאלבום החדש. אפילו לעצמנו לא נשארו כבר עותקים מהאלבום, שאך יצא מהדפוס. תמיד היה חשוב יותר לתת למישהו בדרך. קים מחייך. אני מקווה שתחזרו לכאן מתישהו, ושלא יהיה אצלכם בלאגן, הוא אומר והולך. אנחנו מחייכים, ומתפללים שזה יהיה עד כדי כך פשוט.
הקולקטיב ישיקו את אלבומם החדש "Pangaea" ב-14 באוגוסט (חמישי) במועדון הבארבי בתל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
