לא זזה מהנגב

רגע לפני מה שמסתמן כחזרה לשגרה, עצרתי לשחזר חמישה רגעים. מי שמכיר אותי יודע כי הנגב הפך לביתי בעקבות לימודיי התואר הראשון באוניברסיטת בן גוריון.

כשסיימתי את לימודי התואר השני, הרגשתי את רגליי רועדות. באותם זמנים ולמרות שהיה לי מקום עבודה מעולה, התקשיתי להבין כיצד ניתן להישאר לגור כאן ללא קשר ללימודים באוניברסיטה. עם העומס שהלך והצטבר בחיי האישיים והמקצועיים, שכחתי די מהר את אותו הרגע ובהמשך זכיתי להתגורר גם מספר שנים בקיבוץ להב המדהים.

עוד בערוץ הדעות של ynet

חזרתי לכיכר מלכי ישראל / ענת אבישר

כששמעתי לפני כשנה על קיבוץ חולית, הופיעו אצלי המחשבות הטבעיות על ענייני הרקטות. בכל זאת, בחרתי להציץ. "בונים שם קהילה חדשה ומחפשים אנשים רציניים", נאמר לי על-ידי משוגע אחר. באתי ובחרתי. לנוף פסטורלי ולניסיון כן להקים קהילה בנגב ובמושגים של פעם קשה היה להגיד לא. להפתעתי הרבה, לא הייתי המשוגעת היחידה שבאה להציץ, לראות ולבחור. כיום, כל הבתים מאוכלסים ויש יותר מעשרים משפחות צעירות ואיכותיות שנמצאות בתהליכי קליטה. בסך הכול כ-200 נפשות. לא, אין מדובר במשוגעים. כולם, אנשים כמוך וכמוני. לומדים, עובדים, מבלים ועושים. עוד אנשים שלא רק שמצאו בנגב את ביתם ואת פרנסתם אלא גם בחרו לנסות ולתרום למשהו קצת אחר. קהילה. מין מושג שכזה.

סיפור אהבה עם הנגב. מירי ארביב

את הימים הראשונים שלאחר מציאת גופות הנערים שנחטפו ניסיתי להעביר תוך הדחקת המצב. בין הפצצות חמאס לאלו של צה"ל התעקשתי לשמור על השגרה ועל הצעידה היומיומית לאורך גדר הקיבוץ. לא פעם שמעתי את שריקותיהם של הפצמ"רים שיצאו לעברי מהצד השני ואת הנפילות בשטחים הפתוחים באזור. "את משוגעת", כנראה תחשבו. אולי אפילו "מטומטמת".

לאחר שבוע כזה ומאוד לא פשוט, נכנסה לביתי אחת מחברות חולית וסיפרה לי על מציאת המנהרות. עשרים דקות לאחר מכן, המזוודות היו ארוזות וברכב. עד לאותו מועד, המושג "מנהרות" היה ידוע ועמום כל כך. אי אפשר לומר שידענו ואי אפשר לומר שלא ידענו. לאחר קבלת ההחלטה על המגורים בחולית השאלות נסובו סביב ענייני המרחק מהמרכז, המשמעויות של חברות בקיבוץ ואיך לא, ענייני הרקטות. עשרות החברים שהגיעו לבית החדש בחולית לא הפסיקו לצחוק על כך שהווייז שאל אותם אם הם בטוחים שהם רוצים לנסוע לשם. ובכל זאת, כשיצאו מחולית, כולם הבטיחו לחזור. כשהבינו את המשמעות של חיי קבע בצימר, התענגו. אבל הם, "הלא-משוגעים", טענו שחולית רחוקה. להם כנראה יותר קרוב עם פקקים יומיומיים.

בפעם השלישית שבה רעדה הקרקע שוב צעדתי בנוף העירוני של מודיעין. מגע הכביש שעליו נשכבתי ועליו הקאתי מרוב הפחד שהצטבר לאורך כל התקופה מורגש אפילו כעת. כן, מי היה מאמין? הפעם הרביעית הייתה בעת צעידה בחוף הים בחיפה. לשם לא הגיעו הסירנות אבל סמסים תופסים אותך בכל מקום. "נא להינעל בבתים ולכבות את האור, קיים חשש לחדירה". רק מהודעה כזאת אפשר להפוך למשוגעים.

בפעם החמישית, תפסה אותי כותרת שריצדה על מסך הטלוויזיה באחת החנויות בקניון בחיפה ולפיה אין עוד מנהרות ותושבי עוטף עזה נקראים לשוב לבתיהם. "שהפוליטיקאים והגנרלים יבואו לגור שם ואז שיבקשו מאנשים לחזור", שמעתי איש אחד.

בימים האחרונים השאלה על מה יהיה מרחפת כמו זבוב מטריד. בעצם, כמו דבורה. כל תנועה עלולה להביא לעקיצה. מצד שני, לאשת נגב ותיקה כמוני וכפעילה לטובת המשך הפיתוח בכל יישובי הנגב - יהודים ובדואים כאחד, התשובה בלתי נמנעת וכל כך ישראלית. אולי אפילו נאיבית. יהיה טוב. אז יהיו מי שירימו גבה. להפתעתי, נמצאו מי שאפילו לא ידעו שמועצת אשכול נמצאת בתוך הקו. להפתעתי הרבה עוד יותר, נמצאו גם מי שחשבו שאני מתנהגת ממש כמו מתנחלת. האמנם? ואולי יש פה קורטוב של מחמאה? בכל אופן, הרי הצעה לשינוי תדמיתי. מה דעתכם על יישובי עוטף הנגב?

הכותבת לומדת לתואר שלישי באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועוסקת בפיתוח כלכלי-חברתי בנגב ובאילת

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il