על גב תושבי הדרום
את השיר שנשמע מהיכלות הממשלה והפיוט של הרמטכ"ל על הגשם והשדות שיוריקו, כבר אי אפשר לקנות. פטריוט לא מוכרח להיות מטומטם
רק אתמול, דרומה מצומת קסטינה, השתרך פקק של מכוניות בדרך חזרה הביתה לעוטף עזה. אמרו שבטוח, אמרו לחזור, אמרו לשוב לשגרה, וכולנו האמנו למי שאומר, מפני שאנו נוהגים להאמין. עמדנו בפקק בסבלנות ובנימוס כשלפתע היתמר אבק מן השול הימני, ובתוכו שעט ג'יפ ובו בחורים שזייפו את "הן אפשר", ולמרות שהיה זה ג'יפ אזרחי למהדרין והבחורים עטו מכנסי גלישה פרחוניים ולא חאקי, פתאום עלתה הנפש הישראלית על גדותיה. כפטריוטית, הצטרפתי לשירה. לכל אחד מאיתנו הייתה אמש הזכות לזייף.
אבל את השיר שנשמע מהיכלות הממשלה והפיוט של הרמטכ"ל על הגשם והשדות שיוריקו, כבר אי אפשר לקנות. פטריוט לא מוכרח להיות מטומטם, ואפילו גדול אוהבי ישראל רואה וחש בעיניו את מכות הממשלה בעת הזאת. שם, בהיכלות, אין באמת מלחמה. מקפידים מאוד על מראית העין וממשיכים לגעגע במקהלה "מבצע, מבצע", בעוד שמיליוני אזרחים שחייהם נתונים כעת לגחמת האויב, ומאות אלפי אזרחים שנתונים בסכנה ברורה ומיידית לחייהם ולרכושם, יודעים את ההיפך הגמור. זו מלחמה.
"מבצע" מתרחש הרחק מן היקום האזרחי והוא, עם כל הכבוד, עניינו של הצבא. מלחמה היא משהו שמערב אומה שלמה או חלק ממנה, כפי שקורה כעת - וההבדל אינו סמנטי. הוא כספי והוא משמעותי. ב-23 ביולי, בעוד הטילים משוגרים כסדרם ומנהרות מפוצצות כסדרן ושכונות מושטחות בעזה, סירבה ממשלת ישראל לפצות את העובדים שנאלצו להיעדר ממקומות עבודתם עקב המצב הביטחוני ולשלם להם שכר מלא. זה קרה בכנסת ישראל, בעת דיון במליאה על הצעת חוק של ח"כ אילן גילאון מאשדוד, אחד מסמלי הצבע האדום בעת הזאת. אל הדוכן עלה שר הכלכלה שרוצה כל כך להיטיב עם האזרחים וקבע כי זו הצעת חוק "פופוליסטית" ונעלם מהמליאה.
לממשלת ישראל היה די ממון לתרגל מלחמה דמיונית באיראן בעלות של יותר מעשרה מיליארד דולר, על פי מקורות זרים. יש לה את המיליארדים הנחוצים לבנות בית חדש ולקנות מטוס לראש הממשלה. אבל בשביל אזרחי הפריפריה המופגזת, עד המרכז ממש, אין - כי כרגיל, האזרחים הללו מעניינים את הממשלה עוד פחות מרסיס מטאפורי בעכוזו של שר. הם ימשיכו לשלם מסים בזמן, הם ימשיכו להניע את גלגלי הכלכלה, הם יעשו כל מה שיגידו להם ובסוף יצביעו בעד זה שנשבע שיביא ביטחון, כרגיל. צייתנים ושקטים יחיו בכוכים הקטנים שלהם ויילכו למילואים וייפצעו וימותו כגיבורים אלמונים, אז למה לפצות אותם בעצם?
על פי סקר "כלכליסט", יותר משליש מהמשפחות בישראל בהן שני בני זוג עובדים, לא יוכלו לעמוד בהוצאה פתאומית בשיעור של 8,000 שקלים, ותרחיש כזה יוביל אותן לקריסה כלכלית. 8,000 שקלים הם פחות מעלות הטסתו של שר לפוטו-אופ עם חיילים פצועים בדרום. הם פחות מהשכר הממוצע במשק, והם לפעמים הרבה יותר מכפי שמשתכרים אנשים באשקלון ובאשדוד ובשדרות ובנתיבות ובבאר שבע ובירוחם ובקריית גת ובמושבי העוטף. ממשלת ישראל בחרה לבגוד באנשים הללו כשסירבה לפצותם על הפסדיהם במלחמה. ממשלת ישראל השתמשה בהם בציניות שאין לה שיעור כשדיברה על החוסן של תושבי הדרום.
כי אין חוסן. מחר-מחרתיים יחזרו צ'קים שניתנו למכולת והוראת קבע של המשכנתא ותשלומי הורים לבית ספר וארנונה וחשמל. ביום שאחרי, לא הטילים יפגעו באזרחים הללו אלא חרדה קיומית קשה. את מחיר המלחמה לא אמורים לשלם השכבות המוחלשות בחברה, אבל זה בדיוק מה שיקרה על-פי ההיגיון הקר והמעוות של ממשלת ישראל. וזאת הממשלה שאמורים להישמע להוראותיה ולצאת למלחמה על פי תוכניותיה? זאת הממשלה שאפשר לסמוך עליה שהיא דואגת לאזרחיה, כשהיא שולחת אותם בחזרה הביתה? ואלה דוברי הממשלה למיניהם שצריך להקשיב להם כשהם אומרים "ישראל יכולה להמשיך ולהתנהל כך עוד זמן רב"? כי ישראל הדמיונית וזו שיושבת בהיכל הממשלה אולי יכולה, אבל אזרחים עובדים, שכירים, שאף הבטחה לסיוע מאסיבי לא הגיעה אל חשבון הבנק שלהם - לא יכולים.
שקטים וצייתנים וחוששים להתקהל, תושבי הדרום והמרכז שנפגעו לא ייצאו להפגין נגד ממשלתם בזמן מלחמה. הם יספגו את העלבון הצורב והכאב והפגיעה האנושה בכיס. הם עדיין מאמינים שפטריוט אמיתי מזהה את המדינה שהוא אוהב עם הממשלה שאסור לו לשנוא. אבל מותר, מותר ועוד איך, גם בזמן מלחמה, ובעיקר כשהממשלה בוגדת באזרחיה. שישים שנה ויותר שרים כאן "הן אפשר". הגיעה השעה לזמירות אחרות.
לפנייה לכתב/ת 
