צבע אדום בקבלת שבת: "המבצע נגמר באמצע"
"אנחנו לא מוכנים להיות ה'כיפת ברזל' האנושית של המדינה", אומר איתי לוי מנתיב העשרה. את קבלת השבת נאלצו להעביר ממגרש פתוח למרחב מוגן
כשמסביב נשמעים עדיין הדי פיצוצים, התרעות "צבע אדום" ונפילות של פצצות מרגמה ללא התרעות, תושבי קיבוץ נירים שעל גבול הרצועה התכנסו אמש (יום ו') לקבלת שבת משותפת במגרש הפתוח שמתחת לחדר האוכל, צמוד למרחב המוגן.
לירז לוי חזרה אתמול לקיבוץ עם שלושת ילדיה אחרי שבועות במשמר העמק. "האמת היא שאני עדיין מתה מפחד, אבל הילדים התגעגעו מאוד ורצינו לחזור לכאן כי אין לנו בית אחר". היא מותחת ביקורת על התנהלות הדרג המדיני והצבאי: "התחושה היא שהמבצע הסתיים באמצע ואני מאוכזבת. רצינו לחזור לשקט".
עינת אוזן, אם לשניים, חזרה גם היא אתמול. "אני רוצה להאמין לצבא ולממשלה כשהם אומרים שהאיום הוסר, אבל אני עדיין לא בטוחה ולא יודעת אם אשאר כאן בימים הקרובים". בני פרטוש ביקורתי יותר ממנה. "המדינה הפקירה אותנו בכל השנים ועדיין לא התעוררה גם עכשיו. באנו לכאן כי אין לנו בית אחר, ואני מצפה שהממשלה תשים לזה סוף".
כ-400 תושבים מתגוררים בנירים, כ-250 מהם עזבו במהלך המבצע. עשרות התחילו לחזור בימים האחרונים למרות הפחד מהמנהרות ומפצצות המרגמה. ארבל פרטוש וגלי אוזן בת ה-5 התנדנדו בנדנדה של מגרש המשחקים. הן חזרו לכאן אתמול, אחרי שבועות שהיו במשמר העמק. "אני מקווה שהמלחמה נגמרה והצבע האדום הוא בטעות", אמרה גלי.
למרות הביקורת, רוב התושבים בקיבוץ נירים אומרים כי הם לא מתכוונים ללכת לשום מקום. "אנשים כאן חזקים", אומר פאטו רוטמן, אב לשלושה שחזר מצו 8 בזמן שבני משפחתו שהו במשמר העמק. "חזרנו לכאן ואני רואה את הילדים אחרי הרבה זמן. אני מקווה שמה שעשו ישנה באופן יסודי את המצב. צריך לדעת שהפתרון היחידי הוא מהלך מדיני". מריאלה אשתו: "חזרנו עבור הילדים שצריכים את המיטה שלהם ואת המשחקים. הממשלה והצבא עשו פעולות רבות ואני מרגישה שזה לא נגמר ודרושות עוד פעולות כדי שנוכל לחיות כאן בשקט".
דדי רובינשטיין, תושב הקיבוץ בשנות ה-60 לחייו, נשאר כאן בכל התקופה, וגם לו יש מסר לממשלה. "אסור להסכים שהאזור הזה יתרוקן מתושבים. אנשים כאן חזקים מאוד ומוכנים לעשות הרבה בשביל הבית. אבל אנחנו מצפים שגם הממשלה תפעל ואנחנו שואלים אם הממשלה עשתה את כל המאמצים כדי להסיר את האיום של המנהרות ופצצות המרגמה ולאפשר לנו שגרת חיים".
משפחות שבו גם למושב נתיב העשרה, שטווח דרך קבע בימי המבצע וספג פגיעות רבות. אמש תכננו לערוך קבלת שבת ענקית בשטח הפתוח, אך הירי הבלתי פוסק לעבר הדרום אילץ אותם לשנות תוכניות. למרות שקבלת השבת עברה למרחב סגור, סמוך למרחב מוגן, ההתרגשות הייתה גדולה, במיוחד בקרב הילדים. כולם מבינים שהמערכה לא באמת נגמרה. איתי לוי, שנותר ביישוב, ציין כי "לא נתנו הרגשה שהכול רגוע. כולם רוצים - גם הצבא, המדינאים ואנחנו - לחזור לשגרה. אנחנו מפחדים מהיום שאחרי. אנחנו רוצים לקוות שבשנייה שיהיה צבע אדום יהיה המבצע הבא ולא רק כשזה קורה בתל אביב. אני מקווה שהירי הוא זמני ושיגיעו להסכם. אנחנו לא מוכנים להיות ה'כיפת ברזל' האנושית של המדינה. אנחנו דורשים מהצבא ומהמדינאים לפעול ביום שבו יתחדש הירי".
במהלך קבלת השבת החגיגית שרו חברי המושב, התחבקו וקיוו לימים שקטים יותר. פנינה רגולסקי מהוועד המקומי של המושב לא עזבה את ביתה, אך שמחה לראות את הילדים חוזרים: "השגרה שלנו היא בהחלט שגרת חירום שלא משתנה כבר 14 שנה. היא עלתה עשר מדרגות בתקופת צוק איתן. חשבנו שחוזרים לרגיעה. רוב התושבים חזרו הביתה ואמרנו שנעשה קבלת שבת גדולה בחוץ עם כל הציבור, 500 איש. אבל התברר שהמערכה הזו לא תמה. לא יודעת מתי נראה את הסוף שלה. יש משפחות שעברו ארבע מקומות. השיבה הביתה עושה נחמד לכולם. לשמוע קולות של ילדים משובב את הנפש. היו מעט משפחות עם ילדים. עודדנו את המשפחות הצעירות לצאת מהיישוב כדי שלא יחוו את המטוסים והבומים. אני שמחה שהם לא היו פה ושמחה לשמוע אותם חוזרים. אני מקווה שיימצא פיתרון בקרוב ולאורך זמן".
"כיף לחזור הביתה", אמרה גאיה בן נעים. "היינו בשדה ורבורג, בבית של חברים שלנו. חזרנו כי רצינו להיות בבית. כל הזמן הוציאו אותנו לפעילויות במושב. הפצמ"רים לא מפחידים אבל אני לא חושבת שיהיה שקט. היום היה לנו צבע אדום בבוקר מלא פעמים. כשיש צבע אדום הולכים לממ"ד. אבל כיף להיות בבית. התגעגעתי מאוד". אופיר כץ בת ה-12, שעזבה יחד עם משפחתה בשבוע הראשון של המבצע, הוסיפה: "כיף מאוד לחזור הביתה אבל קצת מפחיד. אמרו שעדיין ימשיך הבלגן. היה הרבה צבע אדום היום. אני לא חושבת שיהיה שקט. היום התחילו הבלגנים וזה ימשיך".
סא"ל בני ברוש, מהנדס המיגון של פיקוד העורף, מזכיר:
כאשר ראש נפץ תקין פוגע בקרקע, בקיר מבנה או בכל עצם אחר, מתפוצץ חומר נפץ ומעטפת הפלדה מתבקעת ומתרסקת. כתוצאה, מתפזרים לכיוונים רבים גל הדף ואלפי רסיסים לוהטים שעלולים לפגוע בנו. עוצמתם של הרסיסים וההדף תלויה במשקל הראש הקרבי, בהרכבו ובקרבתו אלינו.
ככל ששוהים במקום פנימי יותר במבנה, עם כמה שיותר קירות החוצצים בינינו לבין מוקד הפיצוץ החיצוני, יורדת ההסתברות להיפגע מרסיסים והדף. זאת מכיוון שעוצמת ההדף נמוכה יותר, צפיפות הרסיסים קטנה יותר ומהירותם יורדת בשל הקירות והמחיצות העומדים בדרכם.
במקרה בו המרחב הכי מוגן שלנו הוא חדר המדרגות – עדיף לא לשהות בקומת הקרקע אלא בקומה גבוהה יותר. כך, רצפת הבטון מתחתינו גם מגנה עלינו מפני רסיסים והדף כאשר הפיצוץ מתרחש בקרקע או בכביש סמוכים.
אם שוהים באופן החשוף למוקד הפיצוץ - אפילו במרפסת או מול חלון - עלולים לספוג פגיעה ישירה של רסיסים. בנוסף, גל ההדף עלול להעיף ולהטיח אותנו בעוצמה אל הרצפה או אל קירות סמוכים, לגרום לפגיעות חמורות בעור התוף ובאיברים פנימיים, וחלקי מבנה כמו בלוקים, קירות שלמים או חפצים כבדים עלולים לפגוע בנו במהירות רבה. כמו כן, קיים חשש כי זגוגיות חלונות יתנפצו באופן שיסכן אותנו, גם אם אנחנו במרחק של עשרות מטרים ויותר ממוקד הפיצוץ.
שהייה בחדר רגיל, שאינו פנימי, עדיפה על שהייה בחוץ שכן המהירות ועוצמת הרסיסים וההדף נמוכות יותר. עם זאת, חשוב לנקוט בפעולות לצמצום הסכנה - להיצמד לקיר פנימי ולהתכופף אל מתחת לסף החלונות.
נזכיר כי על פי הנחיות פיקוד העורף, אם נשמעת אזעקה או קול נפץ בזמן שהייה במבנה, עלינו להיכנס בזמן ההתרעה העומד לרשותנו למקום מוגן ולסגור את הדלתות. את המקום המוגן יש לבחור לפי סדר העדיפויות הבא: מרחב מוגן תקני סמוך (ממ"ד - דירתי, או, ממ"ק - קומתי), מקלט שאינו מרוחק או חדר פנימי מוגן, בעל כמה שפחות קירות וחלונות הפונים כלפי חוץ.
לפנייה לכתב/ת 
