חניבעל: מקור הרוע
ניסיון למנוע שבי במחיר חייו של הלוחם הוא פשע מוסרי שנובע מתפישת עולם פשיסטית המעדיפה את המדינה על פני הפרט. שבוי ממלחמת יום כיפור כותב
סגן איתן, הקצין שלא היסס להיכנס למנהרת חמאס בניסיון לחלץ את הדר גולדין ז"ל, ראוי לשבח למרות שפעל בניגוד לפקודות. בפעולתו הנחושה יישם את הקוד המוסרי שלאורו חונכו דורות רבים של לוחמים ושעל פיו אין מפקירים חייל.
שונה בתכלית היא הפעולה המשולבת של צה"ל ברפיח שכביכול נועדה לאותה תכלית, תוך יישום "נוהל חניבעל". על-פי מה שדווח בתקשורת פעמים אין ספור ולא הוכחש על-ידי מי מגורמי הצבא או הדרג הפוליטי, הפעולה כוונה למנוע את נפילתו בשבי של הקצין החטוף, גם במחיר סיכון ממשי של חייו.
עוד בערוץ הדעות של ynet
לאיזו ישראל חוזרים הלוחמים? / אורי זילברשייד
פוסט ניצחון / ארז אשל
פרופ' אסא כשר התראיין מאז כמה פעמים בכלי התקשורת והביע הסתייגות חריפה מהפירוש של נוהל חניבעל כנוהל שנועד למנוע חטיפה בכל מחיר. לדבריו, הנוהל אכן נועד לנסות לסכל חטיפה, אך בשום אופן לא במחיר סיכון ממשי של החטוף. ההיפך הוא הנכון: לדבריו הנחרצים של כשר, עדיף חייל שבוי על חייל מת, והאפשרות שהנוהל מכשיר את הריגתו של חטוף משמעותה שהמטרה היא להקל על הדרג המדיני במשא ומתן עתידי. ככזו, הפקודה מופרכת ובלתי מוסרית בעליל.
ואולם אין מדובר בטעות חלילה. האמת העירומה היא שהצורה שבה הוצגה מטרת הנוהל בתקשורת הייתה מדויקת. מבלי להתייחס לניסוח הפקודה עצמה שמעולם לא פורסם, הרי שרוח המפקדים, כפי שהצטיירה בדיווחים בתקשורת, אכן שידרה כי נפילת חייל בשבי היא בבחינת "ייהרג ובל יעבור".
גם אם צודק אסא כשר בפירושו את מטרת הנוהל, הרי שהפירוש המעשי שניתן לנוהל כאילו צריך לסכל חטיפה גם במחיר סיכון ממשי לחייו של לוחם, מהווה הפרת אמון כלפי החייל ומשפחתו, והתנערות של המדינה ממחויבותה לעשות הכול על מנת להשיב את הלוחם בחיים. אין בנמצא הורים שיעדיפו את מותו של בנם על פני נפילתו בשבי. ניסיון למנוע שבי במחיר חייו של הלוחם הוא פשע מוסרי שנובע מתפישת עולם פשיסטית המעדיפה את המדינה על פני הפרט. הפרט אמנם נכון לסכן את חייו על מנת להגן על המדינה, אך הוא עושה זאת מתוך ידיעה שהמדינה תעשה הכול על מנת להשיבו בחיים, ודאי שלא תפנה את נשקה נגדו.
כמי שמטוסו הופל במהלך מלחמת יום הכיפורים ועבר תקופת שבי במצרים, אני יכול להעיד שההנחה שהמדינה תעשה הכול על מנת להשיבני בחיים הייתה בבחינת אקסיומה שאין לערער עליה. מדובר אם כך בשינוי ערכי קיצוני בחברה שלכאורה מקדשת את החיים. גם אם זו אינה כוונתו המוצהרת של נוהל חניבעל, הרי שהאופן שבו הוא מפורש מלמד על היפוך ערכי. לא עוד קדושת חיי הפרט היא החשובה, ובמקום שהשלטון ישרת את אזרחיו דווקא הם נתבעים לשלם בחייהם על מנת לשרת אינטרסים שלטוניים. לזה קוראים בפשטות פשיזם.
הימין הקיצוני עדיין לא הגיע לשלטון אך אין ספק שתפישת עולמו הפשיסטית התנחלה בלבבות רבים. החברה הישראלית מקצינה במהירות כאשר תופעות של גזענות, סתימת פיות ואלימות כלפי ערבים ואנשי שמאל, הסתה והדרה של מיעוטים הם דבר שבשגרה. שריפתו בחיים של מוחמד אבו חדיר והחרמתה של כלת פרס ישראל גילה אלמגור על שהעזה לבקר זאת צריכים להדיר שינה מכל ישראלי שעדיין נמצא בקשר כלשהו עם מצפונו. בנסיבות אלה, אין להתפלא שנוהל חניבעל עובר מבלי לעורר שום ספקות.
הדברים אינם מתרחשים בחלל הריק. השיח השולט כיום בישראל הוא של אנשים בעלי תפישת עולם לאומנית קיצונית, ואולם, האחריות למה שמתחולל היא בראש וראשונה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הדברים קורים במשמרת שלו ותרומתו להם רבה ועקבית לאורך כל שנות שלטונו. התחנפותו לרבנים פשיסטיים, מסע הדה-לגיטימציה שניהל כלפי השמאל "ששכח מה זה להיות יהודי", יהירותו והתנשאותו כלפי אבו מאזן, המשך הבנייה בהתנחלויות, תמיכתו בחקיקה גזענית, השימוש הבלתי נלאה בטכניקות של הפחדה ואי התייצבותו החד-משמעית לגנות תופעות של אלימות וגזענות הם שמאפשרים לרעיונות הפשיסטיים ללבלב ולפרוח.
אני נוטה לחשוב שנתניהו עצמו אינו פשיסט בהכרתו ושהתנהלותו, לפחות בחלקה, נובעת מצורכי הישרדות פוליטיים. ואולם, לא ירחק היום שבו יגלה כי אינו יכול לשלוט יותר בגובה הלהבות שיכלו בחמת זעם את הדמוקרטיה הישראלית.
אל"מ במיל' אורי ערד, נווט פנטום במלחמת יום הכיפורים שבה גם נפל בשבי
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
