משתיקים את המחאה ברוח המפקד

ההסתה ברחוב, במקומות העבודה וברשתות החברתיות נגד כל מי שהעז להביע עמדה ביקורתית נגד המלחמה לא נעשתה בחלל ריק. אלו לא רק הלך הרוח הציבורי והכיבוש שהפכו את ישראל לסובלנית הרבה פחות. זה הממסד הישראלי עצמו.

אם יש משהו שלמדנו בניסיונות האחרונים של מפגיני השמאל לצאת לרחוב נגד המלחמה, הוא כי במידה רבה חזרנו להתחלה. לבעיה הבסיסית של זכויות האדם, שבה השלטון - ולא רק אנשים או גופים פרטיים - הוא הפוגע העיקרי בחופש הביטוי והוא הפועל לסכל קולות מחאה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

חניבעל: מקור הרוע / אורי ערד

מובן שזה לא התחיל ב"צוק איתן". אובדן הדרך התחיל בין השאר בהסתערות האלימה על פעילים חברתיים במחאה החברתית שהפגינו נגד המדיניות הממשלתית, והמשיך בכתבי האישום שהוגשו נגדם לבית המשפט. חלפו חודשים עד שהיועץ המשפטי לממשלה התעשת והבין כי המחאה זקוקה להגנה מצד שלטון החוק, לא להתקפה מצדו. משם, הדרך לסתימת הפיות במלחמה הייתה קצרה. השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ', הודיע כי אין זה ראוי להפגין בזמן מלחמה. משטרת ישראל, הפועלת למרותו, אוכפת את רוח המפקד.

כך סירבה המשטרה לאשר את הפגנת ההמונים, שהייתה אמורה להתקיים בכיכר רבין תחת הכותרת "משנים כיוון לשלום - לא לדרך המלחמות, חייבים פתרון מדיני". התירוץ, כמו תמיד, "סיכון ביטחוני". אלא שבעבר דווקא אישרה המשטרה הפגנות גם בעת מצבי חירום, כך שביטול ההפגנה בכיכר רבין הפעם נראה כמו מהלך מתוזמן היטב של השתקה. רק שבועות ספורים קודם לכן הורתה המשטרה על ביטול הפגנה נוספת וניאותה לחזור בה כשכבר היה מאוחר מדי ומפגינים רבים נשארו בבית.

וזה לא הכול. בהפגנות האחרונות נתונים המפגינים לגילויים קשים של אלימות מילולית ולפרקים אף פיזית מצד פורעי ימין מוסתים. עיקר האלימות מתרחשת בשעת פיזור ההפגנה, כאשר מפגיני השמאל סובלים מאיומים, גידופים, קללות, יריקות ובמספר מקרים אף מכות של ממש מידיהם של בריוני הימין. אך במקום למלא את תפקידה ולהגן על המפגינים - כראוי במשטר דמוקרטי - משטרת ישראל לרוב עומדת מנגד.

עד כה לא ננקט כמעט שום צעד לאכוף את החוק על התוקפים. באחת ההפגנות האחרונות עצרה המשטרה דווקא 14 אנשי שמאל, כולל שני עיתונאים. המסר ברור: המשטרה לא רוצה הפגנות ולא רוצה שמאלנים בכיכר. רוח המפקד עושה את שלה ודי להלך בין השוטרים כדי להבין מה רבה ההזדהות של חלקם עם המסרים האנטי-דמוקרטיים.

כאמור, הפגיעה בחופש הביטוי וההפגנה מצד הממסד חמורה במיוחד לא רק משום שהיא חותרת תחת ערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית אלא גם מכיוון שהיא מכשירה את הקרקע להתלהמות ולהשתוללות בחברה כולה. כשם שעצימת העיניים של הממשלה לנוכח תופעות כמו נוער הגבעות ו"תג מחיר" איפשרה להן לפרוח בגדה המערבית, כך המסר שמעבירות רשויות אכיפת החוק ולפיו בזמן מלחמה אין מקום לביקורת ולמחאה מחלחל פנימה לחברה הישראלית.

מעסיק שמפטר עובד משום שהאחרון העז להתבטא נגד המלחמה, דקאן פקולטה למשפטים שיוצא נגד מרצה שהעז להפגין הזדהות עם הכאב בצד השני, מתלהמים בפייסבוק שמאחלים מוות למי שלא חושב כמותם - כל אלה הם תוצרים של הדרך שבה נוהגת ממשלת ישראל באמצעות זרוע אכיפת החוק המרכזית שלה, משטרת ישראל, ככלי לדיכוי ביטוי דמוקרטי של התנגדות למלחמה.

"שקט, יורים" היא תפישה מסוכנת העלולה לקבור את הדמוקרטיה הישראלית - במיוחד כשהיא מגיעה מהשלטון. העתיד שלנו כאן מחייב אפוא לא רק כיפת ברזל נגד רקטות אלא גם כיפת ברזל ערכית, שתציל את הדמוקרטיה הישראלית מפני הידרדרות מהירה במדרון הפשיזם.

הכותבת היא עורכת דין לזכויות אדם וחברת מועצת עיריית תל-אביב-יפו מטעם מרצ

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il