למרות הכל, התגעגענו / טור על גביע הטוטו
בין הפסקת אש אחת לשנייה, הפך הכדורגל הישראלי למפלט שלנו. זה שעם כל מגרעותיו וחסרונותיו, הגעגוע אליו רק הלך והתעצם עם עוד שבוע של מלחמה. שרון דוידוביץ' חזר נרגש מה-0:0 בין מכבי ת"א לנתניה בגביע הטוטו - המקום בו זיעה, לחות ופקקים התקבלו באהבה
"למה הגעת לפה בכלל?", שאל אדון ביציע שוב ושוב את שכניו. "התגעגעתי", הייתה התשובה הנפוצה. ספק אם אי פעם היו רבים כל כך, נרגשים לקראת משחק לא חשוב כל כך. משחק הפתיחה של גביע הטוטו
לעונת 2014/15. זה הכל.
אבל שעה לפני הפתיחה – אין זכר לגעגוע. הכבישים כמעט ריקים לגמרי. אולי טעינו? אולי זה לא הערב? אז רק כדי לוודא, רק כדי להיות בטוחים, ערכנו מבחן. בכיכר המובילה פנימה, נעצרנו באמצע הדרך. עומדים. ואז זה הגיע – צפירה ארוכה, מלווה בברכה עסיסית. נשמנו אותה לריאות ושחררנו חיוך ענק – אנחנו במקום הנכון.
גביע הטוטו יצא לדרך:
הרי אפילו עונת מלפפונים כהלכתה לא העניקו לנו. לכן הגעגוע היה עמוק. אפילו למקום הנורא מכל בכדורגל שלנו – הכניסה לחנייה באצטדיון של נתניה. כולם מוכנים לסבול את הפקקים המעיקים, רק כדי לסיים עם בריחה לחה מהמציאות ל-90 דקות.
צפו ב-0:0 בין מכבי נתניה למכבי ת"א (צילום ועריכה: באדיבות one)
מקום מפלט
כולם התגעגעו. התגעגעו לילד קטן עם צעיף חדש, שמקבל הסבר מאביו מדוע הירידה אל הדשא זו עבירה פלילת ("אני יודע מה זה פלילי, אבא"). התגעגעו לחנייה על חול, הרחק מחניוני VIP ריקים. לתיזוז בין קופות ולאדון שנושף לפנים עשן סיגריות בתור. התגעגעו להתיישב, לאחר מסע ארוך ומייגע, מיוזעים וסחוטים בכסא. זה שתמיד יהיה תפוס על ידי מישהו אחר.
דקת הדומיה. מחיאות כפיים מחממות לב(צילום: אורן אהרוני)
התגעגעו לראות שוב קבוצה כמו מכבי נתניה ולאווירה הנפלאה שהצליחו לנפק אוהדיה הנרגשים, אפילו בגביע הטוטו המושמץ. התגעגעו לשמאלית של ערן לוי, להצגות של עומרי קנדה, לפרצוף הזעוף של יוסי מזרחי. אפילו התגעגעו ל-0:0.
הגעגוע ההזוי הזה, רק הלך והתעצם עם כל שבוע בו הרחיקו מאיתנו את המשחק הזה. גרמו לנו להתעסק בשרי קבינט במקום בקשרים 50-50. בעימותי שמאל-ימין, במקום בעימותי דרבי עירוני.
אנשים התגעגעו גם לפרצוף הזועף שלו. יוסי מזרחי(צילום: אורן אהרוני)
אמש, בין הפסקת אש קצרה אחת לשנייה, הפך הכדורגל שלנו למקום מפלט. המקום בו שריקות הבוז הצורמות מתקבלות באהבה, בניגוד לשריקות הרקטות המאיימות. המקום בו מדרגות מלאות גרעינים מתקבלות בהבנה, בניגוד לחדר מדרגות מפוחד ומודאג לאחר אזעקה. מקום בו שמות כמו רן רול ומשה לוגסי מתקבלים בערגה, במקום שוב אביגדור ליברמן ואחמד טיבי.
המקום היחיד, כנראה בעולם, בו דקת דומייה לחללי מלחמה נערכת במחיאות כפיים סוערות ומחחמות לב, אירוניות ומקסימות כאחד. כי עם כל מחלותיו ומגרעותיו, חסרונותיו ותסכוליו - דווקא הכדורגל הישראלי הוא מקום של שלווה. זו שתגיע באמת, רק כשנדע שאפשר לקיים משחק פשוט בין אשדוד לב"ש.
חום יולי אוגוסט של 2014 הוא כבד מאוד. אבל אנשים רואים כדורגל, וזה נורמלי.
אוהבים כדורגל ישראלי? עמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'
דור פרץ ושמעון הרוש
צילום: ראובן שוורץ
מומלצים
