"מקום לפעולה": והמחול הוא גם שפה
ספר חדש מציג את אמנות המחול בשפה שאמנם צריך להבין כדי להצליח להקשיב לה - אך כזאת שנוצרת מהמקום הכי נכון, ראשוני ויצירתי ללא מחשבה על הצופים. ואולי כך אמנות צריכה להיות
עקרונית, "מקום לפעולה" אמור להיות ספר לאנשי רפובליקת המחול בלבד. הספר הוא אסופת מאמרים שנכתבו על ידי כוריאוגרפים, שם הם חושפים את טכניקות העבודה שלהם, ואיזושהי הצצה לכוחות המפעילים את יצירתם ואת אופן ההוראה שלהם. מדובר בספר שמראש פונה לקהל מצומצם ואנין, ולא ב"מדריך למחול העכשווי".
לפיכך, עבור קורא ממוצע, יש מקומות שבהם הספר עלול לעייף ולנכר בלא מעט שלבים, במיוחד במאמר הראשון של ליאור אביצור, שהוא אקדמי ופדגוגי יותר באופיו, ומהווה מעין כלי עזר עבור מי שמעוניין ללמד וללמוד את הנושא.
ברם, רושם ראשוני הוא דבר מטעה לעתים; שווה לצלוח את החלק הראשון כדי להגיע במיוחד למאמרו של רותם תש"ח. למרות שהכותב לא מתחנף לרגע לאיזה קורא ממוצע ונשאר נאמן לאג'נדה הכתיבתית והכוריאוגרפית שלו, המאמר הזה פותח צוהר מופלא ובעיקר נהיר לא רק לעולם היצירתי של הכוריאוגרפיה, אלא לתפיסת עולם שלמה שמתרחשת בתוך הסטודיו עצמו, והיא, למעשה, צורת התבוננות פילוסופית ואמנותית מרשימה.
"בחרתי להתבונן ככוריאוגרף במציאות שמחוץ לסטודיו כדי לנתח תופעות, לא מנקודת מבט סוציולוגית, תרבותית או היסטורית, אלא בראש ובראשונה כתופעה תנועתית, כפרפורמנס של המציאות. כך, התנהלותם של עוברים ושבים ברחוב הישראלי - איננה אלא כוריאוגרפיה המתרחש בחדר המתנה לרופא... בעמידה בתור... או בהסתודדות הקהל לפני כניסה לתיאטרון".
תש"ח מצליח להעביר תפיסת עולם אחרת, חלופית, עבור כל מי שהוא לא חלק מעולם המחול, ולגרות שרירים אינטלקטואליים ואסתטיים, ובעצם, במידת מה, לנסות לרצות לחוש לרגע את המציאות כמוהו. להביט בכל המובן מאליו, השוטף והסואן תדיר בתוך החיים האורבניים, ולראות אותו קצת אחרת, גם מבחינה היסטורית, ולהבין כיצד ההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של תנועה - גם של הגופים עצמם, גם של הטכנולוגיות הנושאות אותם - ואיך כל זה משפיע על תפיסת הזמן והמרחב.
גם מאמרה של איריס ארז ממשיך במידת מה את אותו קו, אם כי הוא פדגוגי יותר. יחד עם זאת, גם הוא מספק כמה רגעים מרתקים של תפיסת עולם כוריאוגרפית. בין היתר היא כותבת "על הרקדנים לוותר, במובן מסוים, על האגו ולאפשר לגופם להיות ערוץ, להסכים שדבר מה אחר יחיה בו, יעבור בו - מה שנמצא בעולם ואין אפשרות לאחוז בו או לקרוא לו בשם".
ארז ממשיכה את דבריו של תש"ח ממקום מעט יותר יצרי ורגשי, אבל שמה את האצבע על נקודה מסוימת אותה ממשיך עורך הקובץ, רן בראון, במאמרו. בראון למעשה מנסה למפות במבט מלומד ואינטליגנטי ממעוף הציפור את מקומו של המחול בעולם הפוסט מודרני, ואת יחסי הגומלין שלו עם מדיות אחרות, ובכלל את האופן בו הוא נתפס בשיח התרבותי והאמנותי.
בראון מתאר את התפיסה המקובלת לפיה המחול הוא אקס-טריטוריאלי בעולם. הוא נתפס כמשהו בועתי, מרחף, דומה מאוד במהותו לשירה - לא משהו שמתעמת או מבקר בחריפות ובאופן ישיר את המציאות. זו אמנם מעוררת בו השראה תמידית, אבל אי אילו סוגיות חברתיות וכלכליות נעדרות ממנו תדיר. מכאן שהמחול יכול להיות גם שירה, ויכול להיות גם פרוזה ברנרית, ויכול להיות גם הגות מסאית. הוא יכול להיות כל דבר.
אלמנט שנעדר ברוב המאמרים הוא דווקא הצופים, הנמענים. פה ושם הם מוזכרים, אבל בחטף ולא כנושא או כתת-נושא. לכאורה, אפשר לראות בזה סוג של התנשאות, ודווקא חיזוק לעמדה
הנגדית של בראון - חיזוק לכך שהמחול בא מתוך נקודת מוצא אליטיסטית, מנוכרת, כזו שלא פותחת את דלתה בקלות, וכדי להיכנס מבעדה צריך לבוא עם ידע מסוים, או עם הבנה מקצועית. אבל למטבע יש שני צדדים - כי המחול (בניגוד למחול המסחרי) כך יוצא מתוך הספר, הוא פשוט מדיה שאינה מתחנפת לרגע, שאמנם חושבת לפרקים על הקהל, אבל נאמנה קודם כל לעצמה.
מדובר בשפה שאמנם צריך ללמוד ואולי להתאמץ כדי לדעת להקשיב לה וכמובן לדבר אותה, אבל היא תמיד נוצרת מהמקום הכי נכון, ראשוני, טבעי ויצירתי, ממקום שהקהל לרגע לא נלקח בו בחשבון, כי כך מחול, ובעצם כך אמנות, צריכה להיות.
וזה אולי המסר הכי חשוב שעולה מהספר הזה, והנקודה העקרונית שהוא מייצג בתקופה זו, בה האמנות, ברובה, הפכה לבידור ולהיפך. ולכן הוא ספר שלכאורה אמנם פונה ל"רפובליקת" המחול, אבל צריך לפנות לכל מי שרוצה ליצור אמנות, או כבר יוצר אמנות, וקצת איבד את הקואורדינאטות שלו, ואת הסיבה שכוננה את בחירתו אם בכלל. אמנות היא דבר קדוש, היא בהחלט עשויה להיות גאולה למצבו של האדם. וכשיוצרים אמנות צריך לחשוב רק על האמנות עצמה, לא על הנמען, לא על קריירה, לא על שום דבר אחר, וצריך לעשות את זה בהתמסרות מוחלטת.
"מקום לפעולה - כוריאוגרפיה עכשווית בתיאוריה ומעשה". עורך: רן בראון. הוצאת אסיה, 215 עמ'.
