מצטיין בבנייה: אמליץ לבני לעבוד בענף
עופר עמירם מתרגש מיציקת תקרה ורוצה לראות גם את בנו במקצוע, עיסה באר כדר קם כל בוקר ב-04:30 כדי להספיק להסעה מרמאללה, ואנדרי באליקה למד את המקצוע מאביו ומתגעגע למשפחתו שבמולדובה. סיפורם האישי של 4 ממקבלי פרס העובד המצטיין בענף הבניין
העוסקים בענף הבניין מתלוננים כבר תקופה ארוכה על מחסור חריף בידיים עובדות. בניסיון לשנות את התדמית הלא כל כך זוהרת שדבקה בענף ולעודד ישראלים לעסוק בתחום, מתקיים טקס שנתי חגיגי, בו מעניקים אותות ופרסים לעובדים מצטיינים בענף.
- מס' העובדים הזרים לבניין יעלה ל-15,000 היכן יש שניים סינים עם שכר גדול? בבניין
- לא רק סינים: הישראלים חוזרים לעבוד בבניין
את הטקס מקיימות הסתדרות עובדי הבניין והארץ והתאחדות בוני הארץ. השבוע נערך הטקס השישי במספר, בו זכו 15 עובדים מכל שדרת התפקידים באות העובד המצטיין ומלגה בסך 2,500 שקל. שוחחנו עם חלק מהזוכים כדי לשמוע את סיפורם האישי ולגלות כיצד נראים החיים של העובדים בענף.
פעם בנה אמבטיות, היום מנהל עבודה
עופר עמירם (46), נשוי ואב לשתי בנות ובן, משמש כמנהל עבודה ראשי בחברת הבנייה א.דורי. בענף הוא החל לעבוד לפני כ-25 שנה, לאחר שהשתתף בקורס של משרד הכלכלה לבנייה וטפסנות עם שחרורו מהצבא. באתה תקופה נהג לשחות בבקרים בבריכת נווה שאנן בחיפה, בה הכיר את אורי דורי, הבעלים של חברת א.דורי - הכרות שהובילה לתחילת עבודתו בחברה, כבונה אמבטיות.
עמירם התקדם במהירות - הוא מונה לבונה בצוות של בנייה מתועשת ובהמשך לראש קבוצה, כאשר נשלח לקורס מנהלי עבודה של כשנה וחצי, אף הוא של התמ"ת. זמן קצר לאחר סיומו, בהיותו כבן 28 בלבד, מונה לתפקיד עוזר מנהל באתר בנייה גדול ולאחר כשלושה חודשים מונה למנהל העבודה באתר.
האתר כלל 10 בניינים בשכונת אם המושבות בפתח-תקווה. מאחר שלא היה לו את הוותק הנדרש לתפקיד - 7 שנים, הוא נדרש לקבל אישור מיוחד ממשרד הכלכלה. "העסקתי כ-120 פועלים, כולם יותר מבוגרים ממני", הוא מספר. "הפרויקט כלל התעסקות עם תשתיות רבות, ציוד מכאני הנדסי, מנופים ועוד. האתגר היה קשה, אבל כשנכנסים ישר למים העמוקים אין ברירה - צריך לשחות".
עמירם מעיד כי העבודה אינה קלה מבחינה פיזית וניהולית, אך זה לא גורע מאהבתו למקצוע. "הייתי מאוד רוצה שהבן שלי גם יעבוד בתחום", הוא מודה. "לצעירים אני אומר: בואו לעבוד בענף, זה כיף ומאפשר הגשמה עצמית. נכון שזו עבודה מאומצת אך יש בה הרבה מאוד סיפוק. צריך לנסות ולראות כיצד הלב נפתח כשיוצקים תקרה למשל, או אלמנטים".
אין זו הפעם הראשונה שעמירם זוכה בפרס הצטיינות על עבודתו, אבל זה עדיין משמח אותו. "זה מרגש כי זה הבחירה בי מראה שמוקירים אותי על עבודתי ומחזקת את הידיעה כי העשייה שלי טובה ונכונה". למי ששוקל להיכנס לתחום, הוא מציע להתחיל דווקא בשטח. "קודם צריך לחוש את המקצוע על בוריו ולהתאהב בו", הוא מייעץ. "כדאי להתחיל לעבוד בשטח, אחר כך ללכת ללמוד ניהול עבודה, ובהמשך אפשר לפנות ללימודי הנדסה. יש לאן להתקדם בענף, זה עולם ומלואו".
מרמאללה לקריית עקרון ובחזרה
עיסה באר כדר (40), תושב רמאללה, משמש כראש צוות שיפוצניקים בחברת א.שירן. את דרכו החל בענף לפני כ-20 שנה, כאשר חלק גדול מהידע שלו רכש מאביו, שעסק אף הוא בתחום. בא.שירן הוא נחת לפני כ-6 שנים וכיום הוא עובד בפרויקט בנייה בקריית עקרון, מה שמחייב אותו להתעורר כל בוקר בשעה ארבע וחצי, כדי להגיע להסעה שיוצאת מהמחסום בסביבות חמש ורבע.
לעבודה הוא מגיע בשש וחצי ומסיים את היום בארבע. העבודה לא קלה מבחינה פיזית, אבל באר כדר מאחל לעצמו להמשיך ולעסוק בה עוד שנים ארוכות. "צריך להיות בכושר. אני מקווה להיות בריא ולהמשיך לעבוד עוד עשרים שנה, זה יותר טוב מאשר לשבת בבית", הוא אומר.
באר כדר מתגורר עם אשתו, ארבעת ילדיו הקטנים והוריו בדירה, בה הוא משמש כמפרנס היחיד. אשתו וילדיו נעדרו מהטקס שנערך השבוע בשל אבל משפחתי, אבל כמה מחבריו נכחו בו. הזכייה משמחת אותו, אבל בפועל - המשכורת שלו, כ-9,000-8,000 שקל בחודש, מפרנסת בדוחק רק את המשפחה.
מאחר שבחודש שעבר הוא עבד פחות שעות בשל הרמאדן, התלוש האחרון התכווץ אף יותר. "זה לא קל בכלל", הוא מודה. החיים קצת יקרים וקשה להחזיק את כולם עם משכורת כזו, אבל זה מעודד שמכירים בעשייה שלי בעבודה ואני מקווה להמשיך ולהתקדם. בינתיים מסתדרים, קונים פחות, מצטמצמים ודוחים מה שאפשר לחודש הבא".
בין הנימוקים של בנצי נהמי, בעלי החברה, להמלצה על באר כדר לפרס העובד המצטיין, כלולים בין היתר עבודה מקצועית ומסורה, אחיות ומסירות, מיעוט העדרויות, מקצועיות ודייקנות המאפשרת לחברה לחסוך בעלויות ויחסי אנוש טובים.
נהמי מעסיק כ-7 עובדים בסך הכל, מתוכם 5 פלסטינים. קשה שלא לתהות אם האווירה המתוחה של ימים אלו בעקבות מבצע "צוק איתן" משפיעה על העבודה – אולם נהמי משיב כי הפוליטיקה נשארת בחוץ. "אלו עובדים טובים שנמצאים אצלי הרבה שנים", הוא מספר. "אנחנו עובדים נטו, לא מדברים על פוליטיקה ולא מקשיבים לחדשות בזמן העבודה".
געגועים לאישה ולילדים במולדובה
אנדרי באליקה (35.5), נשוי ואב לשניים, הגיע לישראל למטרות עבודה ממולדובה לפני כ-8 שנים, שם הועסק בעבודות שיפוצים. מאז הגעתו הוא עובד כרתך ורצף בחברה הקבלנית "מאגרי אנוש" ומועסק לפני פרויקטים בקרב קבלני בניין.
באליקה, שמתמחה בעבודות גמר, מספר כי למד את המקצוע מאביו, שהיה קבלן קטן בתחום. קודם להגעתו לישראל הוא עבד 4 שנים במוסקבה, כשהתקבל לעבודה בישראל. הזכייה בפרס העובד המצטיין מחמיאה לו, אך נדמה כי הוא לא עושה ממנה עניין. "זה נעים שמכירים ביכולות שלך ורואים את מה שאני עושה", הוא אומר.
בשגרה מתגורר באליקה בדירה של החברה בפרדס כץ, ביחד עם עוד שלושה פועלים. התנאים לא מדהימים, ולעתים הדירה מאכלסת פועלים רבים נוספים, אבל כל עוד הוא מתגורר במקום ללא משפחתו זה מספק אותו. מה שבאמת מקשה עליו, זה הגעגועים העזים לאשה ולילדים, בני 13 ושנה, שנותרו במולדובה. "אשתי כל הזמן מבקשת לבוא ושואלת אם אפשר לעשות משהו", הוא מספר בעצב, "אם הייתי יכול הייתי מביא אותם".
ניהל בית ספר בבריה"מ - היום מלמד פועלים
ארקדי אורקין (59), אב לשלושה וסב לחמישה, עלה לישראל מברית המועצות ב-1990, שם הוא עבד כ-13 שנה כמורה להיסטוריה ואזרחות ובמשך כמנהל בית ספר בסן פטרסבורג. כיום הוא משמש כמנהל עבודה גמרים בחברה הקבלנית שמשון זליג ובמסגרת תפקידו, אחראי על מסירת הדירה במצב סופי, כולל עבודות הגבס, קרמיקה, אינסטלציה וכדומה.
לארץ הוא עלה עם אשתו וילדיו, אמו וחמותו. בתחילה הצטופפו כולם בדירה קטנה בנס ציונה ובשל אי ידיעת השפה, הוא ויתר מראש על הניסיון למצוא עבודה במקצועו. "ידעתי שבשביל להיות מורה צריך קודם לדעת את השפה ולא היה לי זמן לזה - היתי צריך להביא כסף הביתה כדי שנוכל לחיות".
את העבודה הראשונה בתחום מצא די במקרה. "זו היתה תקופה לא קלה", הוא נזכר. "הייתי מגיע מדי יום למרכז הקליטה לשאול מתי יתחיל האולפן, עד שאחת המורות שאלה אם אני רוצה להתחיל לעבוד בינתיים והשבתי בחיוב. היא אמרה לי להגיע למחרת היום לחברת שמשון זליג והבטיחה לזרוק שם מילה לטובתי, וכך היה".
כבר עם תחילת עבודתו פרצה מלחמת המפרץ הראשונה ואורקין מצא את עצמו כמעט לבד באתר. "התחלתי עם עבודה שוחקת ופשוטה", הוא מספר. "ביום הראשון עבדתי עם מגרפה. אחר כך נתנו לי לסחוב שקים של בלטות ולפזר אותן בכל חדר. ברוך השם, אני מנהל בית ספר ואני יודע לספור - אז ספרתי בלטות ופיזרתי אותן. מכיוון שהיה סגר והעובדים הפלסטינים לא יכלו להגיע, עבדתי לבדי עם מסכת אב"כ ושרתי לעצמי שירים ברוסית".
אורקין המשיך לעבוד בחברה, למד תחומים נוספים והתקדם. בתוך כ-5 שנים הוא מונה לתפקיד בו הוא מחזיק עד היום. "בהמשך גילו שאני יודע גם לארגן ולא רק לספור, אז החליטו שאני צריך להתקדם קצת בחיים ומינו אותי למנהל עבודה". בשונה מעובדים רבים אחרים בענף, הוא עדין מתמיד באותה החברה.
"ברוסיה יודעים לכבד את האנשים שנותנים נשמה, דם ויזע לחברה, אבל בארץ זה קצת אחרת - אם במקום אחר משלמים יותר, יש קופצים אליו", הוא מציין. "אני יודע מה המחיר שלי ואני חושב שבן אדם צריך לעבוד במקום קבוע בחיים. הבנתי שזו חברה רצינית מבחינת היחס של בעלי הבית, שמשון זליג זכרונו לברכה, וכיום הילדים שלו. ידעתי שיש לי בה עתיד ושזה המקום שלי".
כיום, אורקין מודה, הוא חש קצת קושי פיזי בעבודתו. "בפנים אני מרגיש כמו בן 20, אך יש דברים שכבר קשה לי קצת לעשות. השאלה עד מתי אמשיך לעבוד בתחום נמצאת בידיו של אלוהים, אבל אני מקווה מאוד שאוכל להמשיך לעבוד לפחות עד גיל 67, אחר כך נראה". לשאלה אם הוא מתגעגע לעסוק בחינוך, הוא משיב כי "גם היום אני קצת מרגיש כמו מורה - כי אני מלמד פועלים מה לעשות וכיצד לעבוד. אלו התנאים עכשיו וזה המצב, אבל אין ברירה - צריכים להסתדר עם מה שיש".
בעבודתו בבניין התרגל אורקין לעבוד עם פועלים ממדינות שונות ומגוונות בעולם. "עבורי, כל בן אדם יכול ללמד אותי משהו", הוא מספר. "עבדתי עם ערבים ישראלים, דרוזים, רומנים, מולדובנים, אוקראינים, בולגרים, סינים ופלסטינים. כל עוד מדובר בבן אדם ובבעל מקצוע - אין כל בעיה. למדתי לדבר רומנית ומולדובנית, כשצריך מדברים רוסית, עברית או אנגלית, ואם אין ברירה אז משתמשים בתנועות ידיים ובציורים על הקירות".
כמי שמתגוררעם אשתו באשקלון, שטווחה רבות במהלך מבצע "צוק איתן" - הוא מספר כי אצלו בעבודה, האווירה המתוחה הורגשה דווקא היטב. "אנחנו עובדים עם ערבים ישראלים ובטח שמרגישים את המתח", הוא מעיד. "פעם אחת קפצתי 4 פעמים בלילה מצבע אדום, ויש לי 15 שניות לצאת לחדר מדרגות. בבוקר שלמחרת מגיעים לעבודה וקשה לא לתהות איך העובד שאיתי מקבל את זה - אם הוא שמח ונמצא בצד הנגדי, או שהוא עצוב ביחד איתי. לפעמים זה ככה ולפעמים אחרת - זה תלוי באדם".
המטרה: שינוי התדמית של העבודה בענף
בטקס העובדים המצטיינים, שהתקיים השבוע באשדוד, זכו באותות עובדים בתפקידים מגוונים, מפועלים בשטח, כמו נגרים או רתכים, עד למנהלי עבודה, ומכל הסקטורים, בהם בנייה, תשתיות, שיפוצים, מפעלים ועוד. המארגנים גם הקפידו לבחור עובדים מכל המגזרים: שישה ממוצא ישראלי, ארבעה ממוצא רוסי, ארבעה נוספים ממוצא ערבי - בהם אחד פלסטיני, ועובד זר.
עם זאת, בלט היעדרן של נשים ברשימה, המועסקות לרוב בתכנון והנדסה. בתשובה לשאלה מדוע אין ולו זוכה מצטיינת אחת, השיב יצחק מויאל, יו"ר התאחדות ענף הבניין והעץ, כי "לא קיבלנו הצעות למועמדות. אין לנו הרבה נשים בסקטורים שאנחנו מטפלים בהם בענף".
מויאל מסביר כי ההחלטה לקיים את טקס העובדים המצטיינים, מהווה חלק מתהליך מורכב, שנועד לשנות את התדמית הבעייתית של העבודה בענף. הליך זה כלל גם הסכם קיבוצי חדש שנחתם לפני כארבע שנים וכלל שיפור השכר והתנאים של 250 אלף עובדים בענף. "אם בונים מסלול של שכר טוב, תנאים וקידום בעבודה ומתייחסים לעובדים בצורה ראויה כולל עידוד מצוינות, אז יותר ישראלים באים לענף", הוא אומר. "המטרה היא להעביר לעובדים שמעריכים ומוקירים את מה שהם עושים ונותנים לכך הכרה".
בין היתרונות בהכרזה על מצטיינים, מויאל מציין כי "זה מאפשר לשמר עובדים לתקופה ארוכה יותר. היום צריכים מיומנויות, מקצועיות, אחריות וידע. כל מעסיק ירצה לשמר עובד כזה שהוא טוב. הבעיה הקשה בענף היא התנודתיות – כשפרויקט נגמר, רוב העובדים הולכים למקום אחר, פרט לשדרה הניהולית. חשוב לשנות את זה, לשמר את העובדים ולתת להם הערכה. כל עובד הוא בורג חשוב במערכת".
אין ספק כי הענקת אותות ופרסים כספיים לעובדים מהווה זריקת עידוד, אך בינתיים על מנת לפתור את בעיית המחסור החריף בידיים עובדות, ממנה סובל הענף, ממשיכה הממשלה לאשר להביא עוד אלפי עובדים זרים מסין.
כחלק מהניסיון למשוך יותר ישראלים לענף, אישרו לאחרונה משרדי הממשלה להקצות 50 מיליון שקל להכשרת 2,000 ישראלים לעבודה בתחום. "עומדים מועמדים בתור", הוא טוען, "אחרי החגים תחל הכשרה מאסיבית בקורסים מקצועיים. בסך הכל חסרים 20 אלף עובדים ישראלים, כאשר המחסור הכי גדול הוא בבוני קירות גבס, טייחים, רצפים, בנאים, עגורנים ומפעילי ציוד מכאני".
לפנייה לכתב/ת 
