ילדים, היום נקרא סיפור על שכול ומלחמה
האבות שיוצאים למילואים (ולא תמיד חוזרים), הפחדים שמציפים את הילדים שבעורף: דימויי המלחמה היו פעם חלק בלתי נפרד מספרי הילדים - אך בשנים האחרונות ממעטים לעסוק בהם. האם הניסיון לעטוף את הקוראים הצעירים בצמר גפן באמת שומר עליהם? ואילו ספרים הצליחו לעשות זאת באופן רגיש ומדויק?
"מלחמה זה דבר בוכה". ייתכן שאין מוצלח מהפיוטיות העדינה והמדויקת כל כך שבשיבוש הלשוני הילדי שבמשפט הזה, כדי לאפיין את הקושי להציג לילדים מציאות מלחמתית בספרות המיועדת להם. "מלחמה זה דבר בוכה" הוא גם ספר שירים לילדים שכתבה תרצה אתר, המבטא את הקשיים והחרדות של הקטנים שבינינו בעת מלחמה, לצד התמימות המצמררת של התבוננות ותפיסה ילדית על מציאות כה כאוטית.
לרוב, כשאנו חושבים על מלחמה בהקשר של ספרות ילדים ונוער, עולה הספרות המגויסת ששלטה בישראל סביב קום המדינה, וגם תקופה לא קצרה אחריה. ספרות שהציבה במרכזה ערכים לאומיים באופן שהיה כמעט תמיד חד-צדדי: "אנחנו" מול אויבינו. ניזכר ב"אורי" של אסתר שטרייט-וורצל ובספרי "חסמב"ה", למשל, שהיו אהובים מאוד על ילדים, עסקו - בין השאר - בקרבות ובמלחמות, והתמקדו בהרואיות שבקרב אף יותר מהפן הרגשי הקשה כל כך שהמלחמה מביאה עמה.
בשנים האחרונות, נעשים ניסיונות מועטים מאוד להציע לילדים יצירות ספרותית שעוסקות במלחמה או באווירה מלחמתית, על השלכותיה השונות - למשל האב שיוצא למלחמה, שהות במקלטים בעת אזעקות, האופן שבו מהלכים פוליטיים וצבאיים משפיעים על החברה ועל חברת הילדים בפרט.
ד"ר יעקבה סצ'רדוטי, ראש החוג לספרות ולספרות ילדים במכללת לוינסקי, שחוקרת את תחום ספרי הילדים בעת מלחמה, מבארת כי רוב היצירות הללו נכתבו לפני עשורים רבים ונעלמו ממדפי החנויות, כך שגם בחנויות יד שנייה קשה מאוד למצוא אותם.
היא מציינת את הספרים "הכלב נו נו יוצא למלחמה" מאת דבורה עומר (עמיחי, 1968), "אבא של אפרת" לנירה קרן (פועלים, 1971), "אבא בצבא, חיל!" לימימה שרון (לוין-אפשטיין, 1975), "מלחמה זה דבר בוכה" לתרצה אתר (הקיבוץ המאוחד, 1975), "לרותם ודיקלה היה אבא" ללוטה רמות (פועלים, 1976) ו"אבא יוצא למילואים" לאיתמר מרכוס (1984).
"את ידי הצלחתי להניח על חמישה ספרים העוסקים באקטואליה הביטחונית-מבצעית העכשווית", מספרת סצ'רדוטי. "ארבעה מבין חמשת הספרים הם יצירות ביבליותרפיות שבהן הפונקציה הפואטית-ספרותית מוזזת הצדה לטובת הפונקציה האמוטיבית-רגשית, שבאה להציע דרכים להתמודדות עם הפחד. 'צבע אדום' לאסתר מרכוס (2009), למשל, מזמין דיבור ועיבוד משותף של הטראומה בצל מתקפות טילים באזור עוטף עזה. ב'שמח במקלט' לרות עסיס (דני, 2010) מתגברים הילדים על פחדיהם מאזעקה, קולות מלחמה, שריקה חזקה, בום מבהיל וטילים - על ידי חיבוק חזק שמתחבקים ביחד, תרגילי הרפיה ושעשועי מקלט".
אשתקד ראה אור הספר "המטפחד של ירדן" שכתבה ליאורה אילון (הקיבוץ המאוחד). סצ'רדוטי מסבירה כי ספר זה מציע דרך מקורית להתמודד עם הפחד מאזעקת "צבע אדום" ומבומים של טילים. כשירדן הקטנה מפחדת, הלב שלה דופק בכוח, לרגע היא מפסיקה לנשום והידיים שלה מזיעות. כשסבא שלה פוחד "הראש שלו עובד מהר-מהר והמחשבות מתרוצצות בתוכו כמו להקת עכברונים קטנים, וגם אצלו לפעמים הלב דופק חזק-חזק. אז איך מתמודדים עם הפחד?".
"באמצעות המטפחד", מסבירה סצ'רדוטי. "מטפחת קטנה ואדומה שבתוכה אורזים דברים שיכולים לעזור כשפוחדים, ובעיקר מילים בחרוזים. המטפחד של ירדן היא: 'כששומעים צבע אדום והלב מתחיל לרעוד, שלוש נשימות יעזרו לי מאוד'.
"ספר נוסף הוא 'להיות גיבור על' לדר' מירי בר-הלפרן (אמציה, 2013). בילי הכלבלב, גיבור היצירה, מפחד מאזעקות, מטרור וממלחמה. יחד עם חברתו דין-דין הארנבת, הוא יוצא לחפש גיבור-על שיציל את כולם - ובעיקר יעזור לו להתגבר על הפחד. הינשוף, הפרפר והדג, גיבורי-העל הפוטנציאליים, מציעים דרכים להתמודדות באמצעות תיוג רגשות, תרגילי הרפיה, דמיון מודרך ותרגילי נשימה".
בעבר ספרות הילדים הציגה דמות של אב נעדר הנמצא במלחמה במסגרת שירות מילואים. והיום?
"ספר שמנסה להחזיר ל'ספרות המלחמה' המודרנית מעט פואטיקה הוא 'אבא יוצא למילואים' (ידיעות ספרים, 2012) שכתב יועז הנדל, מ"פ במילואים. את דמות האב, הגיבור השומר על המולדת, האב של ארץ-ישראל היפה והטובה - ממיר הנדל ב'אבא של תבור'. זהו אב שאינו טרומפלדור מודרני, אלא אב שבשבילו מילואים זה סלט של הרבה דברים שגורם לו 'לכווץ גבות ולהרגיש צעיר'.
"ומה זה מילואים בשביל תבור, הבת שלו? סופרמן שמציל אנשים ועוזר לילדות ולחתולים? מקום שרוקדים בו כמו בחוג לבלט? חג פורים בשביל אבות שמתחפשים לחיילים? החבר'ה של אבא - שוקה המורעל, שמשון הצדיק דוכו עם הבטן הגדולה ואלי הישנוני? ובכן... מילואים זה בעיקר מעטפה ירוקה, תיק כבד, מילים מצחיקות כמו חפ"ש, רס"פ ומג"ד, ריח בידיים ומתכונים של טונה מעושנת ועוף בבור גחלים. מדובר כאן על ספר ילדים עכשווי עם טעם של געגוע ומתיקות לילד וקריצות אירוניות למבוגר".
סצ'רדוטי מציינת כי ערוצי התקשורת ואתרי האינטרנט מוצפים בימים טרופים אלה בעצות: מה להשיב לילד כשהוא שואל "למה יורים טילים", או כיצד להסביר לילדה שאבא בעזה ולקחו לו את הנייד, וכן כיצד להתמודד עם השכול הקרוב והקרוב-רחוק. תכנים רבים עסקו גם במה כדאי לקחת לממ"ד כדי להסיח את דעתם של הילדים.
"בזמן האחרון, חיפשתי ספרי ילדים שיאירו דרכים שונות להתמודדות עם רגעי המתח, החרדה, הכאב והפחד", היא מספרת. "רציתי למצוא ספרי ילדים שיראו לקטנים שהם לא בודדים בפחדיהם, ושמותר לבכות, לפחד ולחלום חלומות רעים. קיוויתי למצוא ספרים שיוציאו החוצה את 'כאב הבטן' שקשה לילדים להגדירו, ושיעודדו אותם לדבר. חיפשתי 'ספרות יפה' - אך מעט מצאתי.
"לנוכח הקיים, יש לתהות על ההיעדר. בספרות הילדים של מדינה שבה רק -12 השנים האחרונות בנינו חומת מגן, לחמנו בלבנון בפעם השנייה, סובבנו סביבון מעופרת יצוקה, היינו עמוד ענן לפני המחנה, יצאנו להשיב אחים וסיימנו כצוק איתן, כמעט ואין התייחסות לטראומות המציאות הסובבת. מדוע? האם זה מפני שאנו מנסים לעטוף את ילדינו בצמר גפן?
"זה לא הגיוני. הם ואנחנו צמודים לחדשות 24/7. האם בהדרת 'ספרות המלחמה' והמרתה ב'ספרות שלום' אנו מנסים להגדיר את עצמנו מחדש כחברה תוך התעלמות מצרכי השעה? האם גם כאן התשובה טמונה במרשרשים? האם השוק קטן והרווחים להוצאות לאור לא מצדיקים את המאמץ?
"בשם הילדה שהייתי", מסבירה סצ'רדוטי, "זו שחוותה את מלחמות ששת הימים, ההתשה וכיפור, זו ששלפה מתיבות הדואר צווי שמונה וחלמה בלילות על חדירות מחבלים, בשם האישה שאני, הנושאת את צלקות ילדות המקלטים ואימת הפיגועים, בשם ההורות הישראלית הדוברת שלום ומתמודדת עם מציאות של ממ"דים ובשם יכולתה של ספרות הילדים לדובב את החבוי והמודחק - אני קוראת לסופרי הילדים לקום ולעשות מעשה: שנסו עטים, כישרון ורגישות, וכתבו על ואל ילדי ישראל".
לשקול את השכול
הפן הביבליותרפי של אותה "ספרות מלחמה" יכול להיות בעל ערך של ממש עבור ילדים החווים מציאות מלחמתית על בסיס יומיומי או תקופתי. איריס ארגמן, סופרת ומנהלת תוכנית ספרות ילדים ותוכנית קרב למעורבות בחינוך, טוענת כי דווקא לתוצאותיה ההרסניות של המלחמה אין כמעט ייצוג בספרות העכשווית.
"אין עיסוק בשכול בבתי ספר או בגני ילדים, על אף שמדובר, לצערנו, במצב רווח מאוד. הנושא כואב מדי וטעון מדי. לדעתי, עיסוק בשכול מצריך עבודה טיפולית-פרטנית, ולא בכיתה המונה 30 ילדים. העיסוק בשכול ובאובדן, בהשלכות ובהתמודדות שלו בחיי ילד רך בשנים, אינו רווח בספרות הישראלית. ספרות ילדים אינה נוטה לעסוק בדברים לא נעימים, כאלו שקשה לדבר עליהם. לעתים מוצגת משפחה 'לא שלמה' (שיש בה רק אמא או אבא) אך אין אזכור או דיבור אודות החסר".
איזה ספר כן דיבר על שכול?
"הספר שדיבר על השכול באופן ישיר, מנקודת מבטו של ילד, הוא 'חיית החושך' מאת אורי אורלב (עם-עובד, 1976). אסף, גיבור הספר, מתמודד עם האובדן של אביו שנפל במלחמת יום הכיפורים. הילד מספר לחיית החושך על הגעגועים לאבא, על הפחדים, על החבר החדש של אמא ועל התינוקת החדשה. בנוסף, ישנו 'אבא של אפרת' מאת נירה קרן ראה אור ב-1971. שנת יציאתו לאור של הספר מעניינת מאוד - טרום מלחמת יום כיפורים, ימים שבהם המדינה עדיין היתה נתונה באופוריה של הניצחון.
"הספר מספר את סיפורה של אפרת מנקודת מבטו של מספר כל יודע (מספר בגוף שלישי). אבא של אפרת לא חוזר מהמלחמה: 'כשנגמר הכל ועלו לקומה השלישית, משהו השתנה, כי אבא - רק הוא לא חזר'. רובו של הספר עוסק בימים שלפני המלחמה, בימות המלחמה ורק בסופו יש נגיעה בשכול, בחסר הגדול ובהתמודדות: 'הוא כבר לא היה כאן הרבה זמן, והיא רוצה לראות אותו, שבעיניה יש דמעות של עצב ושל כעס ולפעמים של בקשה. אבל אתמול בלילה כשעצמה עיניים, הוא שסיפר לה את הסיפור... נדמה לאפרת שהוא נמצא בחדר שלו ליש שולחן הכתיבה... רק האחרים, המבוגרים, אינם רואים אותו...".
גם ארגמן חוזרת לספרה של תרצה אתר, שנכתב לאחר מלחמת יום כיפור. היא מצטטת מתוכו:
"אבא של יוחאי
לא חזר הביתה
אבא של יוחאי
לא יחזור הביתה..."
ובשיר אחר תפילה שתיגמר כבר המלחמה:
"אלוהים, אלוהים הגדול, תעשה,
שכל החיילים יאכלו וישתו.
זאת אומרת, שהם יחיו וכל זה
וגם תעשה שהם יפחדו..."
"הילד הדובר מבקש שהחיילים יפחדו כדי שלא יצאו לקרב,
כדי שהם יחזרו הביתה בשלום", היא מסבירה. "מעניין לראות כי את ציורי הספר, ציירו ילדי קיבוץ גבעת חיים. פרט זה הוא חשוב מאוד, ותורם לתחושת האמינות של הדובר, להרגשה שילדים 'אמיתיים' מדברים את השירים".
ממה נובע בעינייך ההיעדר בעיסוק בשכול ומלחמה?
"אני חושבת שאנחנו לא ששים להגיש לילדנו חומרים כואבים. יש נטייה ברורה בספרות ילדים לעטוף את המציאות בצבעים רכים ושמחים, לספר סיפור אחר המציאות הכואבת. כי הרי מה הטעם לחזור על מציאות כואבת אם אפשר לספר סיפור טוב יותר, סיפור שמכניס קצת אופטימיות לחיים?"
מסקירה זו עולה השאלה, האם על הספרות להוות מפלט מהמציאות המלחמתית המוכרת כל כך לילדי ישראל, ועל כן עליה להציג עולם אופטימי המנותק מהקיים? או שמא יש בכוחה של האמנות להציע נחמה לצד העלאת מורכבויות, פחדים ואפילו ספקות נוכח המציאות? מה שבטוח הוא שמלחמה זה באמת "דבר בוכה", ומלחמות מתרחשות סביבנו כל הזמן. לכן אם נתעלם מאותו בכי, ייתכן שרק נגביר אותו.
