צייר לי כבשה, חשמלית

"אני חש אמפטיה, על כן אני אדם". זו אחת התמות המרכזיות שעולות מהקריאה ב"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" מאת פיליפ ק.דיק, שיצא עתה בתרגום מחודש ומהוקצע של עמנואל לוטם, שאף מסמן את המנטרה הזו באחרית הדבר שלו.

העולם שדיק תיאר בספר, ואחר כך קיבל ביטוי ויזואלי מרתק בסרטו של רידלי סקוט "בלייד ראנר", הוא עולם פוסט-גרעיני, טכנולוגי עד חלחלה, קודר ורווי ייאוש, שבו רוב תושבי כדור הארץ עזבו אותו לטובת להתיישבויות בחלל, ומה שנשאר מאחור אלו כמה גופים רופפים, אנשים חסרי ייחוד, אנדרואידים, והמון "פילק" - גרוטאות מאובקות חסרות תכלית, שהולכות ונערמות ובולעות הכל, או שהכל בעצם נבלע על ידן.

בעולם הזה ריק דקארד הוא צייד גולגולות, שצריך להרוג, על פי רשימת חיסול, אנדרואידים שנראים בדיוק כמו בני אדם, מתנהגים כמו בני אדם, ורק מבחן פסיכו-מוטורי מסוגל לקבוע האם הם אנושיים - זאת על ידי שאלות שנועדו לבחון את נוירוני המראה שלהם: האם הם חשים אמפטיה. אחד הסממנים המובהקים לאמפטיה היא האם אתה מחזיק חיית מחמד, אמיתית או חשמלית.

ספרו של פיליפ ק. דיק. נבואה שהגשימה את עצמה

דיק בחן לא מעט את גבולות התודעה האנושית, ואת הגבול הדק בין הממשי ללא ממשי. אפשר למצוא את ההשראה שלו מרחפת בתוך כתבי פילוסופים כמו סלבוי ז'יז'ק וז'אן בודריאר, וכמובן אצל לא מעט סופרי מדע בדיוני שכתבו בעקבותיו, אך עדיין, ייחודיותו וגאוניותו הם מגדלור תמידי.

זה ניכר בכל קורפוס היצירה שלו, אבל גם בפואטיקה שלו, בסגנון המושחז והלעתים אלים, שנוטים להפחית בחשיבותו נוכח הדומיננטיות האידיאית של כתביו. בספר הנ"ל התיאורים הקודרים של העולם הנחרב, של עיי החורבות ושל תחושות החנק הלופתות את הקורא, נותנים תחושה כאילו מישהו כיבה לך את מכונת החמצן.

דיק לכאורה מציעה תמה שאפשר להתייחס אליה כפשוטה, אבל היא אינה פשוטה בכלל. הוא זורה בעולם אנדרואידים שמתנהגים ממש כמו בני אנוש, ולולא המבחן המיוחד, שגם הוא בעייתי בפני עצמו, אי אפשר היה לזהותם.

מנגד, הוא מאדיר כל דבר אורגני, אפילו נמלה או עכביש. אך האם באמת זו משוואה כה פשוטה? האם באמת אמפטיה היא הדבר הבסיסי המבדיל אותנו מהעל-אדם העתידי המכני? אמפטיה היא אמנם חשובה, אך האם זו לא טעות לשים את כל הביצים האנושיות בסל שלה? הרי ידוע שגם הסאדיסטים הכי גדולים ידעו לחוש אמפטיה כלפי אחרים.

מנגד, האנדרואידים בהתנהגותם הם אנושיים לגמרי, במיוחד המחסל השני פיטר רש, שיוצר עם ריק דקארד יחסי אחווה. בנוסף, אנדרואידים מקיימים יחסי מין, וגם עושים זאת לא רע, אז מה בעצם כל כך נורא?

רשימת החיסול של דקארד נדמית לפרקים כשרירותית; האנדרואידים אינם פושעים, והסיבה שהם ברשימה הזו אינה ברורה מספיק. או שמא הם שם רק בגלל שהם אנדרואידים? ועצם הרשימה מוכיחה אולי שלאדם יש אמפטיה, אבל רק עבור בני גזעו?

האמפטיה הזו לא גורמת לאדם להתנהג טוב יותר או נכון יותר, או יתרה מכך -

מוסרי יותר. לכן, במידת מה, האמפטיה על פי דיק היא רק אקסיומה, או שמא "הצעה לדיון", כי דקארד עצמו הוא דמות לא מהודקת עד הסוף מהבחינה הזו, והיה דווקא מתאים לדיק לגרום לנו בסוף לפקפק גם באנושיותו שלו. הוא אמנם אנושי, אבל הורג בלי למצמץ, בלי שום נקיפות מצפון. מה שמניע אותו הוא הצורך להצטייד בחיית מחמד אמיתית, אבל הוא לא מטפל כלל בזו שיש לו, וגם לאחר שהוא מצליח להשיג עז אמיתית והיא מתה, הוא לא חש עליה צער אמיתי.

מכאן ש"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" הוא במידה מסוימת גט כריתות לאמפטיה, ומערער את היסודות הדוגמטיים מתחת לתמה שלו עצמו. כמו כן, כמעט מיותר כבר להתייחס ל"ממד הנבואי", של הספר שנדפס ב-1968. דיק תיאר עולם אפוקליפטי שחלק ממייצגיו אפשר בהחלט למצוא במציאות הנוכחית של אינטרסנטיות גורפת ושקטה שמחלחלת תדיר באוויר, סביב תאגידים שמוכרים אשליות, ובעיקר בתוך תחליפי מציאות בלתי פוסקים.

אבל מה שמתרומם מעל לכל האספקטים הללו הוא האספקט האנושי, שרלבנטי יותר מתמיד במציאות שבה אנשים מוצאים לעצמם יותר ויותר תחליפים מלאכותיים, החל מטמג'וצי דרך קוצב לב ועד לתותבים אחרים ומתוחכמים יותר שמחכים מעבר לפינה. והרובוטים, או לחלופין המחשבים, כבר עקפו את האדם בתבונתם המסוימת, ומשמשים לחלק מאיתנו תחליפים לדבר אמיתי, שכבר שכחנו או לא ידענו מעולם.

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.