שגעון המוזיקה: כשנפש פצועה מספקת יצירה
מאיאן קרטיס דרך דניאל ג'ונסטון ועד גבריאל בלחסן - לא מעט מוזיקאים לאורך ההיסטוריה סבלו ממחלת נפש בדרגות שונות. לפעמים זו היתה מקפצה לכישרון לפרוץ החוצה - ולעתים האפילה עליו. לאחד היא הרסה את הסיכוי לחיים, בעוד האחר השתמש בה כל הדרך אל תודעת הקהל
ידיעת מותו הטראגי של רובין וויליאמס בשבוע האחרון הגיעה בסמיכות תאריכית מעניינת ליום השנה הראשון למותו של המוזיקאי גבריאל בלחסן. על פניו מדובר בשני אומנים שונים במהותם, מארצות, תחומים ותקופות שונות. האחד נמנה עם גדולי הקומיקאים האמריקאים, מכונת ירייה של פאנצ'ים וכוכב קומדיות מחממות לב. השני - מהאמנים המיוסרים שידע עולם המוזיקה הישראלי, שיצירתו מעולם לא הואשמה בקלילות או בניסיון להצחיק.
אלא שבין השניים חוט מקשר של התמודדות עם מחלות נפשיות, "שדים אישיים" בגרסה המכובסת (במקרה של וויליאמס מדובר גם על התמודדות עם התמכרויות לסמים ואלכוהול), שהניעו את יצירתם בדיוק כפי שהפריעו לחייהם האישיים. מחד מדובר במעמסה נפשית שיתכן שהיו מוותרים עליה, ולו בשביל הסיכוי לחיות חיים בריאים וארוכים יותר. מאידך - אין ספק שהיא היוותה שמן במנועי היצירה שלהם, איכות שבלעדיה היו נחשבים אולי ליוצרים חדים ומוכשרים פחות.
"כדורי הרגע בדבש" של גבריאל בלחסן. שדים מעודדי יצירה
"שמתי לב שהעוני והעושר הם המקומות היחידים בהם הטירוף מסתובב חופשי", (צ'ארלס בוקובסקי)
הקשר אמנות-מחלת נפש אינו חדש, ורשימת האמנים הסובלים או סבלו ממחלות נפשיות ארוכה ומגוונת. שמות כמו מוצארט, קורט קוביין, ניק דרייק, איאן קרטיס או אקסל רוז לא מתחילים אפילו לגרד את כמות המוזיקאים שנתנו למחלת הנפש שלהם לשלוט בחייהם כמו ביצירתם. ישנם שהרוויחו מכך הון כלכלי ומעמד אייקוני על זמני בדברי הימים של המוזיקה, בעוד אחרים נעלמו אל תוך השכחה, ידועים רק למיטיבי הלכת ולחובבי מוזיקה בקיאים, כשמידת כשרונם הפכה משנית אל מול נטייתם להיכנע למחלה.
דוגמה מובהקת, גם אם טראגית משהו, היא זו של דניאל ג'ונסטון. ג'ונסטון בן ה-53 שביקר בישראל בשנה שעברה (כותב שורות אלו נכח בהופעה והרגיש שהוא חוזה בתאונת דרכים מדכאת במיוחד), הוא מקרה קיצוני של הפרעה דו קוטבית ודיכאון. זמר שנכנס ויצא ממוסדות לחולי נפש במשך כל חייו ומחלתו הפכה לסמלו המסחרי (בהיעדר הגדרה עדינה יותר וצינית פחות). גילו המנטאלי הצעיר הביא לשיאים של כנות ביצירתו, וזו מקבלת חיזוק בתוספת ציורים שהוא מצרף לאלבומיו, אשר מסגירים את מצבו הנפשי המורכב גם לאלו הפחות מודעים אליו.
המקרה של ג'ונסטון חריג במיוחד, שכן מדובר באמן שנשלט באופן מוחלט על ידי מחלת הנפש שהוא לוקה בה. (בניגוד, נניח, לסולן נירוונה המנוח קורט קוביין, שנמנה אמנם עם מעריציו של ג'ונסטון, אך התנהל כאדם בריא ברוב הזמן, כלומר - עד כמה שסגנון החיים הרוקנ'רול מאפשר). ג'ונסטון הוא אמנם גאון לואו-פיי, אך אדם שמורכובתו הנפשית רמסה כל סיכוי לחיים נורמלים עבורו והוא מתגורר בבית הוריו בטקסס גם היום. הוא, אגב, מודע לכך ויש שיאמרו שהחליט לאמץ את שכפו עליו החיים. "יש שם צד אפל שאני מכיר אותו", אמר פעם במהלך ראיון, כשחצי חיוך נסוך על פניו. "אני מכיר את האפילה הזאת".
"I Had Lost My Mind" של דניאל ג'ונסטון. מכיר את הצד האפל
אין ספק שג'ונסטון עשה את המיטב עם הקלפים שהחיים חילקו לו, וגם הוא מודה שבלעדיהם ספק אם היה מגיע להופעות בישראל וברחבי העולם וזוכה לגלי הערצה (גם אם מהולים ברחמים). "לא עשיתי אמנות בתקופה הזו, ולא כתבתי שירים, בגלל שהם כל הזמן עשו עליי ניסויים", סיפר פעם ג'ונסטון על ימיו במוסד לחולי נפש. "הם רק אמרו לי לקחת כדורים כל הזמן. אבל הדבר הכי נורא היה שכל הזמן נגמרו לי הסיגריות".
"אם אשתגע, האם עדיין תקראי לי סופרמן?" (3 Doors Down)
בניגוד לג'ונסטון, שהמחלה ששלטה בו היא גם זו שהיוותה עבורו את מרכיב ההכרה וההערכה החשוב ביותר, ישנם אמנים שמחלתם תקעה מקל בגלגלי ההצלחה שלהם, עד כי כמעט ונעלמו מדפי ההיסטוריה. סיד בארט (שאמנם מעולם לא אובחן באופן רשמי כסובל מבעיה נפשית, אך היסטריונים מוזיקלים טוענים כי סבל מסכיזופרניה או מהפרעת אישיות דו קוטבית) נמנה עם החברים המייסדים של להקת פינק פלויד, אך נפרד מהלהקה ב-1968 לאחר שהפך לנטל על חבריה. התמכרות קשה לסמים שטיפח בהחלט לא עזרה למצבו הנפשי ולהתנהלותו בהרכב וכתוצאה מכך נכנס דיוויד גילמור לנעלי הגיטריסט הגדולות של בארט, וכנראה שגם זכה בתהילתו האבודה.
"לדעתי ההתמוטטות הנפשית שלו היתה מתרחשת בכל מקרה", אמר גילמור בראיון. "זה היה עניין מושרש מאוד. הייתי אומר שהסמים הפסיכדליים שהוא צרך בהחלט היו זרז לבעיותיו הנפשיות. אני פשוט לא חושב שהוא יכול היה להתמודד עם ההצלחה ועם כל מה שהיא מביאה עמה".
העולם האפל של סיד בארט. הטירוף היה חזק מהתהילה
הדרדרותו הנפשית של בארט הותירה את חותמה על חברי פינק פלויד, שגם שנים ארוכות לאחר שחזו בה מקרוב נדמה שלא התאושש ממנה. היא היוותה השראה עבור חבר ההרכב רוג'ר ווטרס, שהפיק ממנה תכנים שהתייחסו למחלות נפשיות - המפורסמים שבהם הם "Wish You Were Here" ו-"Shine On You Crazy Diamond", ששמם יותר ממרמז על הקשר לחבר הלהקה שנעלם לעולם שכולו הזיות, התעללות חולנית בבנות זוג והזנת חתולים ב-LSD. לאחר שעזב את הלהקה הקליט בארט את האלבומים "Barret" ו-"The Madca Laughs", שהיוו יותר מכל עדות למצבו הנפשי הרעוע, והם נמנים עם היצירות החשופות שכל צליל בהן נוצר בהשראת טירוף.
בהקשר זה, ללא קשר למידה בה סבל היוצר החתום עליהן ממחלותיו, היצירות שנכתבו תחת עול הפרעה נפשית רבות מכדי למנותן. "Happines" של גרנט לי פיליפס הוא שיר דיכאון קלאסי וכמוהו גם "Eleanor Rigby" של הביטלס או "A Means To An End" של ג'וי דיוויז'ן, שסולנה איאן קרטיס סבל מדיכאון והתאבד כתוצאה מכך.
Happiness, גרנט לי באפלו. אם אתם מוצאים אושר, חלקו אותו עם כולנו
והרשימה עוד ארוכה: "Sweating Bullets" של להקת המטאל מגהדת' עוסק בסכיזופרניה, "Bipolar" של בלונד רדהד עוסק, כמשתמע משמו, בהפרעת אישיות דו קוטבית. "Janitor Of Lunacy" של הזמרת ניקו, שיש אומרים שנכתב על חבר הרולינג סטונס המנוח ובן זוגה לתקופה, בריאן ג'ונס - שבעיותיו הנפשיות והתמכרויות השונות הביאו לסופו. באופן מודע, סולן להקת הבריאן ג'ונסטאון מסאקר אנטון ניוקומב, סובל בעצמו מבעיות נפשיות והקדיש לכך חלק ניכר מיצירתו, משירים כמו "Prozac Vs. Heroin" ועד האלבום "Thank God For Mental Illness". לרשימה מצטרפים גם "Why Go Home" של פרל ג'אם, "Hurt" של ניין אינץ' ניילז, "Soul To Squeeze" ושירים רבים נוספים.
בין אם שימשה כמקפצה לכישרון קיים ובין אם האפילה עליו, מחלת הנפש היא חלק כמעט בלתי נפרד מיצירתם של אמנים רבים, שספק אם היו מגיעים לתודעה לו היתה נחסכת מהם. או כפי שאמר פעם הזמר, ההוגה ואיש להקות "בלאג פלאג" ו"רולינס בנד", הנרי רולינס: "אף פעם לא אשכח כיצד הדיכאון והבדידות הרגישו טוב ורע באותו הזמן".
