משמיד עמים, או רחום וחנון: מי האלוהים שלכם?
לחבק את הגר - או למחות אותו? להרוג את מי שמבקש לפגוע בי - או לחוס עליו? ומה דינו של מי שמבקש להחטיא אותנו? הדת שלי לא פוטרת אותי מאחריות לשאלות מוסריות. יש בבית המלאכה שלה הכל: מוסריות נשגבה, לצד שפל גזעני. באיזו דרך אתם בוחרים?
העתק-הדבק בספר הספרים
כבר שנים רבות שהתנ"ך שלי נמצא בתוך המחשב, וכתמיד, גם היום ידיי על המקלדת, ואני מתלבטת באלו פסוקים מתוך הפרשה אנהג הפעם מנהג "העתק והדבק". הפרשה מושכת לשני הקצוות הרחוקים של המוסר, ביחס לאנשים ולעמים החיים על אדמת ישראל.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת עקב
לבי כמה לפסוקים הקוראים לנו לזכור את גירותנו שלנו, ולאהוב את הגרים כפי שאלוהים אוהבם (דברים י', י"ז-י"ט): "כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים, ואדוני האדונים: האל הגדול הגיבור, והנורא, אשר לא יישא פנים, ולא ייקח שוחד. עושה משפט יתום ואלמנה; ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
אני לא נלאית מלקרוא ולדרוש פסוקים נשגבים אלה, ומלנסות לעודד את החברה שלנו ללכת לאורם. מצד שני, נעכר לבי בקוראי את הפסוקים הפותחים את הפרשה, ובהם מברך אלוהים את בני ישראל בהשמדה מוחלטת של העמים החיים על האדמה אליה הם באים (דברים ז', ט"ז-כ"ד):
"ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוהיך נותן לך, לא תחוס עינך עליהם... לא תערוץ מפניהם כי ה' אלוהיך בקרבך, אל גדול ונורא... ונתנם ה' אלוהיך לפניך; והמם מהומה גדולה עד הישמדם. ונתן מלכיהם בידך, והאבדת את שמם מתחת השמים".
אני חושבת שאולי ראוי הפעם לצטט דווקא פסוקים אלה, ולהתמודד עם תפיסת העולם הקשה שביסודם. אני גם שואלת את עצמי מה מציעה פרשת השבוע: אם נשמיד את הגויים, לא יהיו גרים בארצנו, ואיך נקיים אז את מצוות "אהבת הגר"?! להשמיד אותם, או לאהוב אותם – מה אלוהים מבקש מאתנו, ומיהו האלוהים שאותו עובדת הדת שלי?
דת היא לא גלריה
בגלריה מוצגות עבודות גמורות וחתומות לקהל שתפקידו להתבונן, להרגיש ולחוות דעה.
קהל מרוצה יכול לשוב ולהתבונן בעבודות, ואף לרכוש אותן. להדיר רגליים, או לרכוש – זה, לרוב, טווח התגובות שחוויית הגלריה מאפשרת.
אבל דת היא לא גלריה, דת היא בית מלאכה. דת מאריכת ימים, ובוודאי הדת היהודית המושתתת על אלפי שנות דרשנות ומחלוקת, תובעת מכל אחת ואחד ממאמיניה לקחת אחריות, ולהיות שותפים לתהליך היצירה. הדת היהודית היא בית מלאכה ענק ומלא בחומרי גלם, ואנחנו מוזמנים ואף נדרשים להתרוצץ בתוך הסדנה, לקחת חומרים, עבודות חצי גמורות, ואף יצירות הנראות סגורות וחתומות - ולהתערב בהן.
בפרשת השבוע שלנו מזכיר משה את הרגע הדרמטי שבו הוא לקח את לוחות הברית שנוצרו בסדנה היהודית על ידי אלוהים עצמו, ושבר אותם (דברים ט', ט'-י"ז):
"בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית, אשר כרת ה' עימכם... וייתן ה' אליי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים; ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עימכם בהר מתוך האש ביום הקהל... וארא, והנה חטאתם לה' אלוהיכם. עשיתם לכם עגל מסכה. סרתם מהר מן הדרך אשר ציווה ה' אתכם".
אז איך יודעים מה לעשות?
הייתה למשה סיבה כבדת משקל לשבור את הלוחות, ואולי משום כך הוא מעולם לא ננזף על מעשהו.
חשוב לציין שמשה לא שאל ולא ביקש רשות, הוא אפילו לא עדכן את אלוהים. הוא החליט, ושבר. בעיניי, זה בית מלאכה בשיא תפארתו ועוזו. לזה ייקרא אומץ ואחריות.
פעמיים לפחות סטה משה מההנחיות שניתנו לו על ידי אלוהים: כאשר הכה את הסלע ולא דיבר אליו, וכאשר שבר את לוחות הברית. בגין המעשה הראשון נגזר עליו למות בלי להיכנס לארץ ישראל, ובגין המעשה השני הוא (על פי מסורת חז"ל) זכה לשבחים.
איך משה אמור היה לדעת מה "יצא לו" טוב, ומה "יצא לו" רע? הוא לא היה אמור לדעת, הוא היה אמור להחליט בלי לדעת. זה פשרן של אחריות ומנהיגות, ונדמה לי שזו המשימה היהודית העתיקה ביותר. בבית המלאכה של הדת היהודית לא שוברים סתם, אבל גם לא שומרים סתם. בבית המלאכה של הדת היהודית לוקחים אחריות, מסתכנים ומוכנים לשלם את המחיר.
ובבית המדרש של הטוקבקים: הקם להורגך השכם להורגו?
לאורך כל "פרשיות המלחמה" האחרונות, אני מקבלת בבית המדרש שלנו תגובות רבות שבהן הציטוט: "הקם להורגך השכם להורגו". המלחמה הזו, כמו אחיותיה בעבר, היא שעת מבחן לעמדותינו המוסריות. ושוב, גם כאן, הדת והתרבות היהודית אינן תוצרים סופיים, אלא מאגר חומרי גלם לקבלת ההחלטות המוסריות שלנו.
המשפט שיופיו השירי-מצלולי גורם לרבים לזוכרו: "הקם להורגך השכם להורגו", ככל יצירת עבר בדת שלנו, חדל להיות יצירה מוגמרת, והופך לחומר גלם המונח לפנינו, ומזמין דרשה ויצירה חדשה.
תכונות החומר
לפני שעובדים עם חומר גלם חדש, צריך להכיר את תכונותיו. אינפורמציה חשובה ביחס
ההקשר הקשה (עבורי) הוא זה המרחיב, הקושר את הפתגם להיתר להרוג אפילו יריבים פוטנציאלים (במדבר רבה, פינחס כ"א, ד'): "'צרור את המדיינים'. למה? 'כי צוררים הם לכם'. אמרו חכמים: 'בא להורגך השכם להורגו'. רבי שמעון אומר: מניין שהמחטיא את האדם (חמור) יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה, ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא".
כמה עניינים חשובים נלמד מדרשה זו: ראשית, כיוון שהתורה מצווה עלינו לצרור (ולפי ההבנה של המדרש הזה, להשמיד) את המדיינים, ומוצאת צורך להצדיק זאת בקביעה "כי צוררים הם לכם" (כלומר, הם רוצים להרוג אתכם) - מכאן, מפסוק זה, למדו החכמים שיש היתר ואף מצווה להשכים ולהרוג את מי שרוצה להרגני.
יתרה מזאת, לפי דרשה זו, סכנת החיים המצדיקה "השכם להורגו" איננה רק מיידית. הידיעה שהמדיינים רוצים להשמידנו מצדיקה ותובעת השמדה מלאה שלהם. מרחיב את הדרשה רבי שמעון, הקובע שאדם הגורם לי לחטוא, הוא חמור יותר ממי שרוצח אותי. ומכאן קצרה הדרך לציווי להרוג את כל מי שנדמה לי כי עומד להחטיא אותי (יהודים ושאינם יהודים כאחד, כמובן).
ומן הצד השני
מביאים החכמים בתלמוד את הסיפור המופלא על דוד המלך, שהיה יכול, ובדין, להרוג את שאול, ובחר שלא לעשות זאת (בבלי ברכות סב, ב): "אמר לו דוד לשאול: מן התורה - בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה: 'בא להרגך השכם להורגו'. אלא צניעות שהייתה בך - היא חסה עליך".
ומה נלמד מדרשה זו?
1. אנחנו לא הראשונים המייחסים לתורה את דברי החכמים האלה. גם דוד המלך התבלבל.
2. "רודף" הוא רודף ממש. אדם בודד המאיים פיזית על חייו של אדם אחר
3. הקביעה: "הקם להורגך השכם להורגו" אינה חובה, אלא אפשרות. מותר לדוד להציל את עצמו על ידי הריגת רודפו, אבל הוא לא חייב לעשות זאת. הוא כן חייב להפעיל שיקול דעת.
אחריות, אחריות ושוב - אחריות
נולדתי יהודייה ואני בוחרת להוסיף ולקשור את חיי לדת ולתרבות היהודית. זו התרבות
שנשמתי מרגע שיצאתי לאוויר העולם, ואותה ינקתי משדי אמי. אני קשורה אל התרבות הזו, בוחרת להתחייב אליה, ומעולם גם לא חיפשתי בית מלאכה אחר לנשמתי.
ההתחייבות שלי לדת ולתרבות היהודית היא לא התחייבות לקבל את תוצריה, אלא ליצור בה: לקחת חומרים קדומים, לדרוש אותם וליצור מהם יצירה שתשלב עבר עם הווה. הדת שלי לא פוטרת אותי מאחריות לשאלות מוסריות. יש בבית המלאכה שלה שגב מוסרי לצד שפל גזעני.
האחריות שלי היא לבחור את חומרי הגלם, ולהשקיע את כל כוחותיי ביצירה שתמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.
שבת שלום.
