למנוע מחמאס את עונג ההסכם

כשנשאל שמעון פרס זמן קצר אחרי ההתנתקות "מדוע איננו מגיבים לירי הקסאמים מעזה", הוא השיב במלוא הרצינות: "למה אומרים שאיננו מגיבים, אני הגבתי על כך בכל העיתונים בארצות הברית".

רצה הגורל ולמרות "תגובת שמעון" ולמרות איומיה מזרי האימה של ישראל ערב יציאת עזה ומעשיה לאחריה - "החפצים המעופפים" (הקופירייטינג שמור לדב וייסגלס) הלכו והגבירו את מעופם ונזקם. המנהרות ההתקפיות הלכו ונחפרו. המבצעים הצבאיים הלכו והצטברו, עד עתה חמישה במספר. מדינת הטרור העזתית הולכת ומבצרת עצמה כצרה אסטרטגית של ממש. הסיום בהסכם המסתמן של צוק איתן - שמתמצה בעיקר בכבילת ידי צה"ל בפעולותיו בעזה מזה, ובהתחייבויות חמאסיות הכתובות על קרח בעיצומו של אוגוסט המהביל מזה - לא עתיד לחולל תמורות חיוביות במיוחד במגמה זו.

עוד בערוץ הדעות של ynet

גישור כפוי בגירושים / דיינה הר-אבן

זרעי הפורענות של המבצע, שנפתח בתום הבלגה ישראלית מופקרת וממושכת על ירי רקטי בלתי פוסק על הדרום, נטמנו בקרקע העזתית - מהשהיית יתר של הפעילות הקרקעית, עבור בהססנות משוועת של הטרויקה ביבי-בוגי-גנץ בכל הנוגע למיצוי השימוש בכוחות הקרקעיים, וכלה בהיענות חוזרת ונשנית להפסקות אש, שנתפשה על-ידי חמאס כרצון ישראלי "לגמור כבר עם סיוט המלחמה הזה".

"התבוסה מובטחת לחרד מפני הכיבוש", קבע כבר נפוליאון. כשישראל חזרה ושידרה במהלך המבצע את חששה הרב מפני כיבוש הרצועה, וכשהצמרת הצבאית פרשה בפני הקבינט את תרחיש האימים של כיבוש כזה, וכאשר העניקו מראש חסינות לראשי חמאס בדמות אמירות שאין בכוונתנו להפיל את שלטונם - גם מכה צבאית קשה, כפי שספג הארגון, אינה יכולה למנוע ממנו מלצאת ממחילותיו ולהציב ברוב רהב תנאים ודרישות כאילו הוא זה שזכה במערכה.

בין אופציית הכיבוש של עזה לבין מה שנעשה בצוק איתן השתרע מרחב אפשריות ריאליות נרחב למדי. למשל, מאמץ רב בהרבה משנעשה להגיע לראשי הארגון כדי לחסלם, או לטעת בהם את התחושה שישראל עושה כל שלאל ידה כדי לקפד את ראשם. גם אם מכיבוש מלא של הרצועה רצוי היה להימנע, איזו תועלת טקטית ואסטרטגית הפיקה ישראל מהפצת הבשורה הזו בחוצות עזה? ואיזו הישג תודעתי השיגה בציור שלטון חמאס כרע במיעוטו, תוך קביעה שהוא עדיף מבחינתה על פני סומליזציה או דעאשיזציה של הרצועה?

בדומה לאיש עם השמלה בלבנון, שמאז 2006 כמעט שאינו מראה את זיו פניו בפומבי, גם ראשי חמאס אינם ששים להגיח ממחילותיהם. האמירות שהושמעו במהלך האינתיפאדה השנייה על כך שהטרור, ובעיקר טרור המתאבדים, אינם ניתנים להכרעה ולהרתעה, התנפצו בקול גדול על סלעיה של "חומת מגן" ב-2002. זכורה קביעתו האלמותית של פרס כי "אם פוגעים במנהיגי הטרור, המגה פיגוע הוא רק שאלה של זמן". אחרי שנפרדנו לבלי שוב מאחמד יאסין, עבד אל-עזיז א-רנטיסי וחבריהם לפני כעשור, הסיכולים הממוקדים אחר כך, והחיל והרעדה שאחזו בקרב ראשי חמאס והג'יהאד האסלמי בעקבותיהם - סידרו לישראל את ההכרעה וההרתעה שהביאו לאותו שקט יחסי ביו"ש, שרק ניתן לחלום עליו עתה בעזה.

גם אם שפת ההיגיון התועלתית המערבית אינה שפתו של החמאסניק, ומושגי הרווח והפסד שלנו אינם מושגיו, ואף אם "ציוויי אללה" צרבו את תודעתו עמוק בהרבה משעשו זאת איומינו, הרתעותינו, תגובותינו ופיתויי המודרנה - הוא לא נעדר סף שבירה והרתעה. עם הרצח החמאסי מפחד מהמוות, ולא רק ממנו. בעיקר ראשיו. ואולם, כשכל הראשים הללו עדיין בחיים ובידי חמאס נותרה יכולת רקטית, וכשמאיום המנהרות איננו משוכנעים שנפטרנו - עמדת הארגון במקח וממכר איתנה דיה כדי שייצא מקהיר עם לא מעט מתאוותו בידו.

את העונג הזה קצת קשה למנוע מחמאס, אלא אם ישראל תעשה את המעשה המתבקש - תשיב את המשלחת מקהיר ללא הסכם, תשמר את חופש הפעולה הצה"לי המלא, תודיע שכל ניסיון התשה יטורפד בכתישה רבתי ובחיסול ראשי הארגון, ובעיקר שתעמוד הפעם, לשם שינוי, במילתה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il