70 שנה אחרי, ניצולי העסקה עם הנאצים נפגשו
הם היו בדרכם לברגן-בלזן - ושרדו ברגע האחרון. 222 יהודים הולנדים ניצלו לאחר שהוחלפו תמורת גרמנים שהתגוררו בארץ. הילדים והצעירים מאז ראו זה את זה אחרי עשרות שנים, נזכרו ברכבת אל החופש, באהובים שנשארו בתופת ובדמעות מול ארץ ישראל
בקיץ 1944, כאשר בפלשתינה שלט עדיין המנדט הבריטי, הגיעה רכבת מלבנון, חצתה את הגבול ועצרה בתחנה שהייתה אז בראש הנקרה. שקט גמור שרר מסביב כאשר 222 יהודים נעמדו והחלו לשיר בקול חלש וצרוד מבכי את התקווה. האנשים הללו השאירו מאחוריהם את בני משפחותיהם וחבריהם שנספו בשואה, נחלצו מהתופת של מחנה הריכוז ברגן-בלזן והגיעו אל מה שהיה סמל החופש עבורם - מדינת ישראל העתידה לקום.
אחרי 70 שנה, התקיים לפני כחודש אירוע מיוחד לציון האירוע המכונן הזה - טרנספורט 222 - הצלת 222 יהודים מידיהם של הנאצים.
היהודים באותו מסע הצלה הגיעו מרחבי אירופה למחנה הריכוז ברגן-בלזן, והודות למעט תושייה והרבה מזל הוחלפו בתושבים טמפלרים שהגיעו מגרמניה והתגוררו אז בארץ ישראל המנדטורית. סבתי, אלישבע אורבך, הייתה בין אותם ניצולים ששרדו.
הטמפלרים היו חברי תנועה פרוטסטנטית בגרמניה שהגיעו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19. מאות מהם התיישבו בפלשתינה, ואף שיחסם לתושבי הארץ היהודים היה טוב, רבים מהם חזרו לגרמניה במלחמת העולם השנייה כדי לשרת בצבא הגרמני. רוב הנותרים היו נשים וילדים אבל הם נחשבו לאזרחי מדינת אויב מבחינת המנדט הבריטי. באפריל 1944, אחרי מאמצים חשאיים ובלתי פוסקים של הסוכנות היהודית ושל הפעיל הציוני חיים פזנר, הוסכם על חילופי שבויים בין השלטון הנאצי למשטר הבריטי בארץ.
את האירוע לציון 70 שנה להגעתו של טרנספורט 222 יזם ארגון עולי הולנד והוא התקיים במחנה המעפילים בעתלית. סבתי כבר בת 93, אבל זוכרת הכול והיטב: "יצאנו מברגן-בלזן בלילה, היה שקט והרגשנו מדוכאים מפני שעזבנו את אהובינו מאחור. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים ולמה דווקא אנחנו נבחרנו. כל אחד חשב 'למה אני ברשימה?' לא האמנו שאנחנו נוסעים לפלשתינה", היא מספרת לקהל הרב שבא להיזכר ולפגוש במעטים שעוד נותרו בחיים. לניצולים יש הרבה סיפורים עצובים אבל גם הרבה רגעים שמחים, של תקווה וחברות שצלחו גם בחלוף השנים. יותר מכול חשוב להם שהנכדים ישמעו וידעו להמשיך לספר את הסיפור שלהם.
הניצולים משחזרים איך הגיעו עם הרכבת לווינה, שם ראו יהודים שלא הצליחו כמותם להתחמק מהמוות, מאות גברים, נשים וטף על משאיות. "היו שם צעקות נוראות. כל הלילה שמענו אותם מגיעים ונוסעים, ידענו שאנחנו בדרכנו אל החופש והם בדרכם אל המוות, אבל לא יכולנו לעשות כלום".
חלק מהניצולים ראו זה את זה בפעם האחרונה כשהיו ילדים או נערים. ברכבת, הם נזכרים, קיבל הילד מיכאל את הצעצוע הראשון שלו - משרוקית. הוא החל לרוץ בין הקרונות, לשרוק ולהבהיל את כולם עם הקריאה ששמע בכל בוקר בברגן-בלזן: "כולם למפקד!". באירוע בעתלית אומרת לו אחת הנשים שהייתה איתו ברכבת: "מיכאל תיגש אליי, לא ראיתי אותך 70 שנה. אתה השתנית קצת".
במסעם חצו את
כל מדינות אירופה שהיו אז מעורבות במלחמה, הגיעו לסוריה ואחר כך ללבנון. הם ראו מחלון הרכבת את קו החוף של לבנון, ואחר כך את הצוקים הלבנים של ראש הנקרה שבישרו על הגעתם לארץ המובטחת. "זה היה מראה נהדר, מדהים ביופיו. לא אשכח את זה בחיים", מספרת סבתי. "האנגלים אמרו לנו 'אתם נכנסים עכשיו לפלשתינה'. קמנו, שרנו ובכינו את התקווה".
במחנה המעפילים בעתלית נותרו רק ביתנים רעועים, מקלחות חיטוי שמזכירות את מחנות ההשמדה בפולין ותעודת הכשרה משעשעת שקיבל כל מי שסיים קורס לעטיפת פירות הדר. על אף הנוף המדכא, דווקא התמונות על הקירות מספרות סיפור שמח - בין הגדרות המחלידים רואים את פניהם של אנשים צוחקים, ילדים ומשפחות.
האירוע שהתקיים במהלך מבצע צוק איתן קוצר בגלל הנחיות פיקוד העורף. המשתתפים חזרו לכלי הרכב, ודיברו בדרך על היום שבו יזכו לנסוע שוב ברכבת מראש הנקרה ללבנון, על קו החוף.
לפנייה לכתב/ת 
