אנחנו משת"פים של ייאוש
הלאומנות, הפנאטיות והגזענות פרצו בבת אחת, בלי שום בושה. הגיע הזמן להתעורר. נאומו המלא של הסופר דויד גרוסמן בהפגנה בכיכר רבין
אתם רבים מאוד, אנחנו רבים מאוד, הרבה יותר ממה שחשבנו, ממה שהאמנו.
אני עמדתי פה בכיכר הזאת לפני יומיים, בהפגנת התמיכה בתושבי הדרום. עמדתי פה בהפגנת התמיכה בתושבי הדרום שלשום, רציתי להיות איתם, להקשיב להם כשהם סיפרו על חייהם הקשים. היו פה דוברים רבים ורובם אמרו דברים נכוחים, מרגשים, וכולם בעצם אמרו דבר אחד: ככה זה לא יכול להימשך.
אני הקשבתי לאלה, גם לאלה שאמרו במר לבם תנו לצה"ל לנצח ותנו לצה"ל לכסח והגיע הזמן למגר ולחסל את חמאס, וחשבתי שהם אנשים מפוכחים ומנוסים שכמותם יודעים כבר שבנסיבות הקיימות הרצון הזה שלהם לא יתממש וכל מה שהתרחש במלחמה הזאת מעיד על כך. אבל איש אינו מראה להם דרך אחרת ושום תקווה לעתיד טוב יותר ולא נותר להם אלא לזעוק שוב ושוב בייאוש גובר והולך, כמו רבים כל כך מאיתנו: תנו לצה"ל לנצח.
אין פתרון צבאי
אין תמונות ניצחון במלחמה הזאת, של אף צד. אין תמונות ניצחון, יש רק מראות של הרס והרג וסבל שלא יתואר. כל תמונה משדה הקרב האומלל הזה היא בסופו של דבר תמונה של תבוסה עמוקה של שני עמים שגם אחרי מאה שנים של סכסוך מסוגלים לדבר זה עם זה כמעט אך ורק בשפת האלימות. בנסיבות הקיימות, במגבלות הקיימות, מגבלות הכוח, מגבלות המוסר, מגבלות הלחץ הבינלאומי, אין פתרון צבאי לסכסוך בין ישראל לחמאס.
אין פתרון צבאי שיביא קץ לסבלם של תושבי הדרום ולחרדה האיומה שבה הם חיים ואין פתרון צבאי למצוקה הבלתי אנושית של הפלסטינים בעזה, במילים פשוטות: עד שלא תיפתר תחושת המחנק של תושבי עזה, גם אנחנו בישראל לא נוכל לנשום לרווחה, לא ננשום בשתי הריאות.
אז אפשר כמובן להתמקח על כל סעיף קטן בהסכם, על עוד עשר או פחות עשר משאיות שיעברו במעברים, על עוד קילומטר או שניים באזורי הדיג של דייגי עזה. אבל מה שחייב להשתנות כעת, אחרי המלחמה, זה רוח הדברים. ובעיניי זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שכולנו באנו והתכנסנו כאן הערב. להזכיר לאלה שנושאים ונותנים בשמנו עם הפלסטינים בקהיר שגם אם היום תושבי עזה הם אויבים, הרי שלעולם הם יהיו שכנים וזאת רוח הדברים. לעולם נחיה זה לצד זה ולעובדה הזאת יש משמעות כי מפלתו של השכן שלי היא לא בהכרח ניצחוני וטובתו של השכן שלי היא בסופו של דבר טובתי.
ככה צריך להיות, בלי להסס, בלי לגמגם, בלי אבל, בלי אולי, הצהרת כוונות ברורה וחותכת של שני הצדדים. כי אם אחרי מלחמה כזאת, אחרי מוראותיה, אחרי תוצאותיה, ישראל לא תיזום מהלך כזה, יהיה לכך הסבר אחד בלבד: שישראל מעדיפה את הוודאות של מלחמות חוזרות ונשנות על פני הסיכון המסוים שכרוך בוויתורים שיביאו לשלום. ואנחנו נדע גם שמי שמנהיג את ישראל כיום לא מוכן או לא מעז ללכת בדרך השלום מפני שהוא פוחד לשלם את מחירה ובעיקר את מחיר הנסיגה בגדה המערבית ומחיר פינוי ההתנחלויות.
חיים מושאלים עד התשלום הבא
חברים, רגע ההכרעה הזה יגיע אולי מחר ואם לא מחר אז מחרתיים ואולי בעוד חודש, אבל ייתכן שלפתע נגלה שהוא קרוב מאוד והוא יהיה מעין נייר לקמוס שיאמר לנו באופן החותך ביותר, כן או לא, האם ישראל מנסה בכל כוחה להגיע לשלום או שהיא בוחרת בעוד מלחמה. 82 אלף אנשי מילואים השתתפו במלחמה, כמה מהם אולי נמצאים אפילו כאן הערב איתנו כאזרחים, שוב ושוב שמענו אותם אומרים למצלמות ולמיקרופונים: ניפגש בסיבוב הבא, בעוד שנה או שנתיים גג.
האמירות האלה שלהם שוברות לב לא פחות. לאנשים הצעירים האלה ברור, במין ודאות מעוררת חלחלה, שבמוקדם או במאוחר הם שוב יוטלו אל תוך התופת הזאת. נורא בעיניי, נורא לשמוע אנשים צעירים שכל חייהם לפניהם, אנשים שהיו אמיצים דיים להיכנס לבתים ממולכדים ולמנהרות תופת. לשמוע איך הם מוכנים לקבל כגזירה משמיים שחייהם רק מושאלים להם עד מועד התשלום הבא.
נורא לא פחות לראות איך ישראלים רבים כל כך מסתפקים בפסיביות המכוונת, המחושבת, של ממשלה שבמשך שנים ארוכות כמעט אינה עושה דבר כדי לפתור באמת את הסכסוך. איך זה, תגידו לי, איך זה שאנחנו, בנים ואזרחים של מדינה שבכל תחום אחר של חייה היא יוזמת ונועזת ויצירתית, פורצת דרך, איך אנחנו מסכימים בתחום הגורלי ביותר לקיום שלנו להיות משת"פים של ייאוש וחידלון?
הדיקטטורה של הפחד
חברים יקרים, הגיע הזמן להתעורר. המלחמה הזאת חשפה לעינינו באופן שאולי חריף יותר מאי פעם את התהליכים המסוכנים שעוברים על ישראל בגלל הייאוש, בגלל החרדה, בגלל תחושת חוסר המוצא. הגיע הזמן שנתעורר ונבין שבזמן שישנו התרחשו פה דברים. הלאומנות, הפנאטיות, הגזענות, פרצו בבת אחת, בלי שום בושה אל פני השטח, הם הצליחו להשליט במהירות במרחבים ציבוריים רבים את שלטון הדיקטטורה של הפחד.
אף מילה אחת של גינוי לא נאמרה לא מפי ראש הממשלה, לא מפי אף שר בכיר. יהיה קשה מאוד לרסן את כוחות האופל האלה, הם כבר כאן. אני גם חושד שכל אותם מנהיגים גם נהנו הנאה מוזרה כלשהי לראות את השמאל חוטף, והם אינם מבינים שאת הגל העכור הזה יהיה קשה מאוד לווסת מפני שהוא יפנה נגדם כאשר הוא יחשוב שהם הפכו פתאום מתונים מדי.
חברים, כל אלה, כל אלה יוצרים אווירה של התפרקות החישוקים שאמורים להחזיק ביחד חברה בריאה. כל אלה הן המנהרות שחותרות תחת הדמוקרטיה השברירית של ישראל. אלה הם בדיוק התופעות והתהליכים שעלולים בתוך זמן קצר מאוד, הרבה יותר קצר ממה שאנחנו חושבים, להפוך את ישראל ממדינה מתקדמת שפניה אל העתיד, להפוך אותה לכת קיצונית מיליטנטית, שונאת זרים, מוחרמת, מסתגרת.
זאת התקווה שלנו
אני רוצה לומר כאן משהו, לאלה שכבר חודש ימים, חודש וחצי מתלהמים גבוהה-גבוהה על החוסן הלאומי שלנו. חוסן לאומי הוא בין השאר ההבנה שאזרחי ישראל הערבים נמצאים בימים האלה במצוקה קשה מאוד, בלתי נסבלת. הם רואים את בני עמם נהרגים ונפצעים באלפיהם, לפעמים אלה הם בני משפחותיהם ממש ולפעמים מי שיורה בבני המשפחות שלהם הוא בנו של מנהל המפעל שלהם או בנו של הפועל שעובד לידם. וכל מי שמתהדר בכך שאנחנו הישראלים היהודים הננו העם הכי אנושי, הכי רגיש למצוקות של בני אדם באשר הם, שיסביר לי איך זה שאנחנו מתעקשים למנוע מאזרחי ישראל הערבים, הרופאים והאחיות שאנחנו מטופלים אצלם בבתי החולים והעובדים הסוציאלים והמוסכניקים והסטודנטים והטבחים והאמנים והבנאים, אלה שאיתם אנו חיים ושאיתם נחיה, איך אנחנו מסרבים לתת להם לפחות את זכות הצעקה.
עד כדי כך חלוש ורופף החוסן הלאומי שלנו שהוא לא יכול להכיל את הביטוי האנושי לתחושות הזעם והאבל האלה? חברות וחברים, אתם שכאן בכיכר, הרבים מאוד, ורבים-רבים בבית, מכל הדעות, מכל המפלגות, מכל האמונות, אתם שחייכם קשורים, שזורים בחייה של מדינת ישראל, שבעיניכם אני מקווה כמו בעיניי היא המקום המשמעותי ביותר לחיות בו ולגדל בו ילדים.
גם אתם שאולי משתייכים כיום לרוב הפוליטי השולט אבל מרגישים שהולכת ונוצרת פה טעות גדולה בקנה מידה היסטורי, אתם כולכם - שרואים בעיניים כלות איך במו ידינו, במו אדישותנו, אנחנו הולכים ומאבדים את הבית, מאבדים אותו לקנאות ולשנאה הפנימית, שתוקעות אותנו במין תיקו משתק כבר כמעט חמישים שנה, תיקו שמונע מאיתנו אפילו להציל את עצמנו - אליכם אני מדבר. האזעקה שהשמיעה באוזנינו המלחמה האחרונה אומרת לנו שכעת הגיע הזמן ליצור שותפויות חדשות שוברות שוויון שיתעלו מעל לאינטרס המצומצם והצר של כל מגזר ומגזר.
אני מאמין ובזה אני אסיים, שיש כאן עדיין מסה קריטית של אנשים, אנשי השדרה המרכזית הרחבה של ישראל, אנשים מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, אנשים מכל העדות, מכל שכבות העם, אנשים שסולדים כבר מאלימות ומקיצוניות, אנשים של חוכמת חיים וחוכמת פשרה, אנשים מתל אביב ומעופרה ומאשקלון ומירושלים ומסכנין ומבאר שבע, אנשים שעדיין מסוגלים להתאחד באופן מפוכח ובלי אשליות, סביב שלוש-ארבע נקודות של הסכמה. למשל, שישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי ושהיא מדינה דמוקרטית ושכל אזרחיה שווי זכויות לחלוטין ושהיא תעשה כל מאמץ לפתור את הסכסוך עם שכניה. שלוש-ארבע נקודות שהן לב העניין, מין מבחן כזה שעל פיו יגדיר כל אזרח ישראלי לעצמו היכן הוא עומד, לאיזה מחנה הוא באמת שייך.
אם תצא מהערב הזה קריאה כזאת ואם היא תיפול על אוזניים קשובות ואם היא תצבור כוח ותגייס אנשים, אולי, אולי גם המנהיגים ונבחרי הציבור בארץ יתחילו למקם את עצמם מחדש על פי הקווים החדשים. זאת הברירה שעומדת לפנינו, אחרי המלחמה האחרונה, זאת הבחירה, זאת התקווה שלנו. תודה רבה, ערב טוב.
לפנייה לכתב/ת 
