אם לחייל שלחם בעזה: "המבצע הסתיים - האימה נשארה"

"הארכה הנוספת של הפסקת האש עד ללילה שבין שני שלישי, דווקא לא מרגיעה אותי, כפי שניתן לצפות מאימא של חייל שנלחם ברצועה ולא רק כי השקט שהושג זמנית, הוא כל כך שברירי ולא יציב ובשנייה הוא עלולים להפר אותו אלא בעיקר בגלל המתיקות המתעתעת שלו.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

"כי דווקא עכשיו כשהחייל הפרטי שלי דניאל, חזר לשגרת השרות הצבאי שלו והוא מוגן ובטוח, ואני יכולה לתקשר איתו ולראות אותו, מתגנבות ללב שלי חרדות חדשות, לא פחות מאיימות מאלה שהציפו אותי לאורך ימי הלחימה במבצע צוק איתן.

"כי אם בסופו של דבר לא יושג הסדר בינינו לבין הפלשתינאים והחמאס והאש שוב תתחדש, והחיים של הבן שלי שוב יהיו בסכנה, איך אעבור את האימה הזאת שוב? הפעם, היה לי מזל, קיבלתי ליד שלי את הקלפים המנצחים, אבל מי מבטיח לי שהנס הזה, יחזור על עצמו? שהילד שלי יחזור בריא גם מהסיבוב השני, אם יהיה כזה?

ובעיקר עכשיו, כשלצערי אני מעודכנת בפרטים ממשיים שדניאל סיפר מאזור הלחימה ואני גם יודעת שהפחדים שהציפו אותי לא היו פחדים רגילים סתמיים של אימא מבוהלת, אלא שהיה בהם משהו ריאלי לחלוטין. משהו עם פוטנציאל מסכן חיים. אני מבוהלת לא פחות ואת סיבוב האימה המטורף הזה, את החרדה לחייו, לא נראה לי שאני אוכל לעבור שוב. העצבים שלי נמתחו, עד לנקודת הקצה".

הסיפורים המרגשים של "צוק איתן":

הרופא שנפצע ביד בעזה - חולם להיות אורתופד

שיבא: הרופאה שמצילה ידי חיילים פצועים

"בישראל מטפלים באויבים, בעזה מסכנים אזרחים"

כך בכנות יוצאת דופן, בקול רועד,שמתחלפים בו הנחישות והצמרמורת חושפת חגית שרון את התחושות הקשות שעברה, הפחד מהדפיקה בדלת, הלילות הלבנים. שרון, אימא לשלושה אורי 29, יוני 28, ודניאל 21,שיריונר בסדיר, שלושה חודשים לפני השחרור. גרושה ובזוגיות, דוברת המרכז הרפואי "מאיר", בכפר סבא.

דווקא עכשיו, כשהמבצע מאחורינו, השתלטו עליך הפחדים?

"הם הציפו אותי כבר מיום הלחימה הראשון אבל כן, במיוחד ברגיעה מהמקום שקצת שיחררתי. מהחזרה לשגרה, מהמקום הבטוח הזה, הכול נראה מפחיד יותר", היא אומרת.

"הרגשתי את זה פיסית בארוחת ליל השבת שעשינו יחד עם דניאל שחזר אחרי חמישה שבועות שהוא לא היה בבית. אתאר את האידיליה. כבר יום קודם, השתדלתי להכין לו את התבשילים שהוא הכי אוהב. התעכבתי על כול פרט ומרוב רצון שיהיה לו הכי טעים מאי פעם, חששתי שאפקשש. ואז הגיע הערב וסביב השולחן ישבו האחים שלו, והחברה, אבא שלו, ודודה.

"הייתה אווירה חגיגית ומצב רוח מצוין ודניאל התענג מכול ביס שלקח מהלזניה של אימא, מחזה העוף בלימון שום וכוסברה מהמג'אדרה, מדלעת הערמונים האפויה, ממבחר הסלטים, מעוגיות החמאה שכל כך התגעגע אליהן, מעוגת השמרים. הוא אכל וסיפר, אחיו הקשיבו ושאלו. ופתאום קפץ לי שהמשפחתיות הזו, הבנאליות הזו סביב שולחן השבת היא כבר לא מובנת מאליה, היא נראתה לי פתאום כמו נס.

בכול אחת מהפעמים, כשקמה מהשולחן להוסיף תבשיל או לפנות קערה שהתרוקנה, הקפידה שרון לעמוד עם הגב לסועדים. "הדמעות שטפו אותי. זרם חם ומתמשך של דמעות אושר ואימה, זלגו לי בלי מעצור.לא רציתי לקלקל להם את האווירה, אז עמדתי עם הגב אליהם.

"אני זוכרת שבאחת מהקימות שלי, הסתכלתי על הילדים שלי וחשבתי איך השולחן הזה היה מתקיים אם היה קורה משהו רע לדניאל? אם היה חלילה נהרג. איך היינו שורדים? ואז מיהרתי לסלק את המחשבה הזו, חזרתי לשולחן ובכל פעם, חיבקתי אותו, רציתי להרגיש אותו בעור שלי".

הוא שיתף פעולה עם האימא הנדבקת שלו?

"אחרי פעמיים דביקות במיוחד קראתי את עצמי לסדר והזכרתי שהוא כבר לא רק הילד הקטן של אימא, אלא גבר לוחם, שחזר ממלחמה קשה. אז מיתנתי".

ארבעה ימים לפני שצה"ל הכריז על מבצע צוק איתן, הוזעק דניאל מחופשה בביתו. חזרה לבסיס."זה היה בשבת", משחזרת אמו, "בארבע לפנות בוקר הזעיקו אותו. יחד ארגנו את התיק שלו והקפצנו אותו לתחנה. כשאנחנו כבר יודעים שעל הפרק עומד להתבצע איזה שהוא מבצע צבאי".

בשלב הזה לדבריה עוד הייתה תפקודית וממוקדת,והצליחה להתעלם מאותות החרדה שהתחילו להציף אותה."אבל שהתחבקנו לפרידה הייתה בי תחושה קשה, שעוד לא העזתי להגיד אותה אפילו לעצמי. משפט שהוא טאבו הורי. רק בהמשך, החרדה שיחררה אותי גם מזה", היא מתארת בכנות.

בשבועיים הראשונים למבצע, כשרק חיל האוויר תקף מטרות, הצבא הרגלי נערך והמתין בסמוך לרצועה. "אז עוד שמענו מדי פעם מדניאל שגם סימס ולכן הייתי רגועה יחסית. מודאגת, אבל בשליטה".

שגרת מלחמה

את סוף השבוע תיכננו שרון ובן זוגה, להעביר בנעימים במלון בצפון."היינו מוזמנים לאירוע מחייב שלא יכולנו להבריז ממנו. אז ביקשתי מחברה טובה, שתישאר עם היד על השאלטר. שתיצמד לכול מהדורת חדשות ומיד כשיודיעו על כניסה קרקעית, שתעדכן אותי".

שלוש שעות אחרי שפירקו את המזוודה, התקשרה החברה. "תוך שתי דקות, היינו כבר ארוזים בדרך חזרה לאוטו. מה שרציתי הוא רק להיות בבית שלי מול הטלוויזיה. מאז ועד לגמר המבצע, זו הפכה להיות שגרת החיים שלי" היא משתפת.

אחת לכמה ימים, קיבלו בני המשפחה סמס מדניאל. באחד מהם, כתב:"חבר'ה, רק שתדעו שהכול בסדר גמור. הטנקים חורשים את עזה ומוודאים שלא נצטרך לשמוע צבע אדום להרבה שנים. אוהב אתכם ומחזק. מכבה את הפלאפון. אעדכן".

מה עשו לך אותות החיים האלה ממנו?

"בהתחלה עוד הייתי נאיבית וכל סמס כזה, תידלק אותי לחצאי ימים. אבל בהמשך, כשהחרדה נהייתה מוצקה כבר בנשמה שלי, כל סמס שימח והדאיג אותי, באותה מידה. כי אמרתי לעצמי, יופי, הוא סימס. הוא חי. אבל זה נכון רק לרגע המסוים הזה. ומה אני יודעת, מה חלילה קרה לו, שנייה אח"כ? ואולי חלילה זה המסרון האחרון ממנו?"

וכך בקצוות האלה, בין התקווה שהוא חי לחשש שקרה לו הגרוע מכול, התנהלו החיים שלך לאורך המבצע?

"סדר הימים שלי, היה פחות או יותר קבוע. בבקרים הכרחתי את עצמי להתחפש לאישה מתפקדת. התאפרתי והלכתי לעבודה. בגלל התפקיד שלי החדר שלי מצויד בטלוויזיה, כך שלפני שזרקתי את המפתחות לתיק, התחברתי לעירוי החדשות. עם הזמן", היא משתפת, "למדתי שמדיניות דובר צה"ל היא להודיע על נפגעים, רק בבקרים ובמהלך היום. כך שכבר הייתי דרוכה ומתוחה מאוד".

כששמעה על נפגעים, מיהרה להתעדכן. "פניתי לכול מי שקרוב לרשימות הפצועים וההרוגים. ביקשתי והתחננתי שיחזרו אליי. בהמשך, פיתחתי חשיבה ממוקדת. אמרתי לעצמי, תרגיעי, הודיעו עכשיו על הרוגים? אז המשפחות כבר קיבלו את הבשורה. ניצלת.

"ומהמקום הזה, המרגיע רגעית, החלטתי לקחת חלק פעיל בהתארגנות של ביה"ח, במשלוח חבילות לחיילים. זה נתן לי תחושה של עשייה".

מהעבודה למשך כול ימי הלחימה, חזרה שרון, ישירות לביתה. "לא היה שום עיכוב בדרך. רציתי רק להגיע הביתה להיזרק מול הטלוויזיה הדלוקה, כשהנייד צמוד אליי. זה נתן לי תחושה של שליטה בעניינים".

אבל לא לזמן רב. "כי ככל שחלף היום והגיע הערב, התעצמו הפחדים. יש משהו בחוויית ההורות הישראלית הקולקטיבית, החוששת מדפיקה על הדלת, דווקא בלילה. וזה שטף גם אותי. בשקט הסביבתי, פחדתי מכול עלה שנפל. דמיינתי שאני שומעת התלחשויות מחוץ לדלת. הייתי מאובנת".

רק המקלחת לדבריה, חילצה אותה מתחושת השיתוק. "שם, בלי בגדים והגנות, כשאני עירומה והכי חשופה התפרקתי לרסיסים. בכי קולני מהרחם, שטף אותי בלי שיכולתי לעצור אותו. כול הפחדים שדניאל שלי ייהרג חלילה, נהיו פתאום אפשריים. זה היה סיוט".

במיטה קיוותה שרון למצוא מנוחה והפוגה קלה מחששותיה. "אבל קרה בדיוק ההיפך. לא יכולתי לעשות כלום, מלבד להקשיב לרחשים מבשרי הרע. לא יכולתי לקרוא, או להסיח את הדעת בתוכניות טלוויזיה שונות. פחדתי להירדם", היא מתארת, "כי כשהייתי ערה הרגיש לי שאני שומרת עליו ואם חלילה אירדם, מי ישמור על הילד שלי?"

בימים שבהם נשמע אות חיים מדניאל, שריצד בווטסאפ, התחזקה שרון. גם אם לרגעים קצרים." ואז הייתי אומרת לעצמי, די עם ישיבת ההמתנה הזו לבשורה הרעה. קומי, תעשי והדבר הראשון שעלה לי בראש הוא לסדר את החדר של דניאל. שיחכה לו החדר הכי נעים בעולם.

"אבל מיד אחר כך, נפל לי הלב. אל תגעי בחדר, אמרתי לעצמי, אל תכבסי את הבגדים שהוא זרק על המיטה לפני שהוקפץ. כי אולי זו תהיה המזכרת האחרונה ממנו? ואז, כמו חיה פצועה, אין מילה אחרת לתאר, רצתי  לא הלכתי רגיל, ממש רצתי לחדר שלו והסנפתי את הכרית שלו ואת הבגדים ובכיתי והרגשתי כמה אני אוהבת את הילד הזה".

שיתפת את האחים שלו בחרדות שלך?

"לא. העמדנו פנים. לא בכיתי בנוכחותם והם מצדם, לא הסגירו בפני את החששות שלהם. חששתי שאם רק אשחרר קצת ואתחיל לבכות, הם יצטרפו כי ידוע שבכי מדבק. והכי חששתי מהמשמעות של זה, שנראית כמו תחילתה של שבעה. ואת זה, השתדלתי בכל הכוח למנוע מכולנו".

באחת השבתות שבמהלכן הוכרזה הפסקת אש, החליטה שרון לחרוג מהצפייה מורטת העצבים במסך וללכת להירגע בים. "טיילתי עם הבן זוג שלי בשתיקה וקיוויתי שלפחות שם, במרחב הפתוח, אחזור לנשום. בלי להיאנח.

"ברגע מסוים מצאתי את עצמי מסתכלת לשמים ומתחננת אלוהים, אם משהו צריך לקרות, שזו תהיה אני. לא אקטר ולא אתלונן ולא אשאל למה דווקא אני. כול מה שתיכננת-שייפול עלי. רק אל תיגע בדניאל שלי".

והנה המבצע מסתיים אבל לא הפחדים שלך.

"ככל שאני שומעת יותר ויורדת לפרטים אני מבינה עד כמה מוצקה ואמיתית הייתה החרדה שלי אז מאז שראיתי את דניאל, לא זו בלבד שלא נרגעתי, אלא שהפחדים הפכו מבוססים וממוקדים יותר".

במהלך הימים, מתחילה להסתמן לדבריה רגיעה, אבל בלילות ממשיך הפחד לקנן. "אני מוצפת בחלומות אימה. המנהרות, רעשי הפגזים, האבק, דם הפצועים, הצעקות שלהם, הכל מתערבל לי. כל מה שראיתי בטלוויזיה, הופך למוחשי אלא שבכל סיוט כזה, מופיע גם דניאל".

ובחזרה לרגע שחלום אימהי אחד שלה התגשם ודניאל ישב עם בני המשפחה לשולחן השבת. "בגלל שהוא אדם פתוח ומשתף, נלחצתי ממה ששמעתי. אבל גם הייתי גאה. ראיתי איזה ילד ערכי גידלתי. אבל פחד מוות הציף אותי כי לכי תדעי, בשם אותה ערכיות ונאמנות ומחויבות חברית, איזה מעשה הרואי הוא יעשה שיעלה לו בחייו?

"אז הכול מבולבל אצלי וטעון ואני מאושרת לגעת בו. לנשק אותו להרגיש אותו ובאותן שניות שהפכו פתאום, לשניות של חסד, אני גם יודעת שהאושר הזה שביר כל כך".