השמנים נלחמים: "יש נגדנו אפליה קשה בארץ"
היא מתרחשת בקופות החולים, בחנויות הבגדים, בטלוויזיה, במקומות העבודה ואפילו בחברות הביטוח - אבל לא שומעים עליה. מדובר ב"שמנופוביה," אפליה נגד בעלי עודף משקל, וקבוצה של נשים וגברים החליטה להילחם בתופעה באמצעים משפטיים וחוקתיים, מדווחים ב-"24 שעות" ב"ידיעות אחרונות"
על האפליה הזאת כמעט לא מדברים, אבל נשים וגברים עם עודף משקל חווים אותה כמעט בכל מקום: במערכת הבריאות, בקבלה למקומות עבודה, בחנויות הבגדים, בחקיקה ואפילו בתוך המשפחה.
את טלי לא גייסו לצבא בגלל עודף משקל. את שמרית סירבו לבטח בחברת הביטוח מפני שהיא שוקלת 115 קילו. וזוהר לא מצליחה להבין למה נשים במידה 42 צריכות לחפש בגדים בחנויות למידות גדולות. "זו אחת הסיבות שיש כל כך הרבה נשים ונערות עם הפרעות אכילה," היא אומרת.
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
התחלתם דיאטה ? קראו עוד:
אחת ולתמיד: איזה ממתיק מלאכותי הכי בריא?
דיאטת הפסטה: מהו הסוג הבריא ביותר?
הסבר פיזיולוגי: למה חוסר שינה יגרום לכם לזלול
כבר 20 שנה נאבקת איילת קלטר, דיאטנית קלינית ומומחית בטיפול בהשמנה ובהתנהגויות אכילה, בתופעה הקשה של אפליה על רקע משקל. בשבוע שעבר קיבלה העמותה שהקימה אישור מרשם החברות וכיום היא מנכ"לית עמותת "אדם ומלואו" - החברה הישראלית למניעת אפליה על רקע משקל, חברה לתועלת הציבור.
"20 שנה אני מנסה לשנות את השיח החברתי-מקצועי-בריאותי," היא אומרת. "אמנם חלק מהרעיונות מתחילים להיטמע בחברה, אבל ככל שתעשיית הרזון חוגגת, והחברה שבויה באותה תפיסה שהשמן אשם במשקלו, האפליה נגדו והפגיעה בו הולכות ומתעצמות." בעמותה חברים אנשי מקצוע, רופאים, עורכי דין ואנשי תקשורת. "אנחנו רוצים להעביר מסר שאנשים אמיתיים מגיעים בכל הגדלים. לבטל את התפיסה שאדם שמן הוא אדם חסר כוח רצון ולא ראוי."
עלבון מהרופא
את ה"שמנופוביה," אומרת קלטר, זיהתה כבר לפני שנים. "זוהי אפליה על רקע משקל, שהולכת ומתגברת. הנתונים עליה בארה"ב למשל משתווים היום לאפליה על רקע גזעי. בארץ אין נתונים סטטיסטיים, אבל המצב דומה."
הפגיעה הקשה ביותר לדבריה מגיעה במפתיע דווקא מרופאים. "אנשים עם עודף משקל שומעים מהרופא שלהם משפטים נוראיים כמו 'תראה איך אתה נראה, איך לא עשית עם עצמך שום דבר. פלא שהכיסא מתפוצץ תחתיך'. רק בשבוע האחרון קיבלתי פנייה של אדם שהרופא שלו אמר לו 'ההורים שלך רזים, איך זה שאתה נראה כל כך רע'?
"הרופאים הם הקהל הכי פוגעני באופן שבו הם מדברים אל הלקוח, בזמן שהם משקיעים בו וביחס אליו. אם לי תכאב הברך, הרופא ישלח אותי לבדיקות. אם אדם שמן יבוא עם כאב ברך, הרופא יגיד לו 'קודם תרד במשקל, אחר כך אשלח אותך לבדיקות".
המקום השני שבו חווים אנשים בעלי עודף משקל אפליה קשה ומכאיבה הוא דווקא בבית, בתוך המשפחה. "בין הורים לילדים יש אפליה מאוד כואבת, מתוך הרצון של ההורים שהילד שלהם יהיה רזה. דווקא מתוך רצון לעשות טוב, הם פוגעים בו ברמה קשה. זה מגיע להעדפה בין ילדים ולחדירה פוגעת למרחב הפרטי של הילד, שגם בטוח שהוא ראוי ליחס הזה ושהוא אשם. זה מעגל שמזין את עצמו. ההורה, שרוצה לגונן על הילד שלא יפגעו בו, פוגע בו בעצמו: הוא נכנס לו לצלחת, עוקב אחריו, מגביל את אכילתו.
"הרבה הורים גם פחות אוהבים את הילד שלהם בגין משקלו, וזו האפליה הכי נוראה שיש. יש הורים שאומרים לבת שלהם 'אם לא תרזי, אף גבר לא ירצה אותך'. ילד שגדל כך, בהתעללות רגשית מתמשכת, מועד יותר לפגיעות, לסמים ולדיאטות. כך מגדלים ילדים מאוד פגועים, עם ביטחון עצמי מאוד רעוע."
המקום השלישי שבו מוצאים אפליה נגד שמנים הוא בתקשורת. "הילד או האדם השמן מוצג תמיד כמי שרובץ, שנראה עצלן וטיפש - ותמיד הוא אוכל. גם ברגולציה יש אפליה: יש הרבה חוקים שאוסרים להפלות בגין מין, נטייה מינית או גזע, אבל באף חוק אין איסור על אפליה על רקע משקל. לא בחוק לשון הרע, לא בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, לא בחוק זכויות התלמיד, לא בחוק זכויות רפואיות, וזו אחת המטרות הראשונות שלנו - לתקן את החוקים ולהוסיף להם סייג של איסור אפליה על רקע משקל".
האפליה נמשכת גם בחנויות הבגדים, בכל מה שקשור לנגישות, "ובעצם כל השיח החברתי מודד את הערך של האדם סביב משקלו," אומרת קלטר. "ככל שהאדם רזה יותר הערך שלו עולה, וככל שהוא מלא - הערך שלו נמוך." לצד שינוי החקיקה מתכננת העמותה להציף את בעיית האפליה בתקשורת, להקים שדולה בכנסת בראשות ח"כ אורלי לוי אבקסיס ולפעול לביטול שקילת הילדים בבתי הספר.
"הרופאים הכי שיפוטיים"
טלי כץ, ,37 מאפרת בטלוויזיה, מעידה שהיא חווה אפליה על רקע משקלה "בכל מקום אפשרי." היום לדבריה היא פחות סובלת, "אבל כל החיים שלי הייתי עם עודף משקל ובמקביל הייתי ספורטאית. שחיתי ורקדתי. האבסורד הוא שמבחינתי לא הייתה בעיה, אבל מאמני הספורט שלי היו בלחץ שארד במשקל. פתאום גיליתי שלא מקבלים אותי ללהקת הריקוד כי אני לא מספיק רזה, וכל הזמן ספרו לי כמה אני אוכלת.
"בעלת הסטודיו לריקוד גרמה לי הכי הרבה נזק. היא לא איפשרה לי לצאת למופעים כי לא היה מקום לרקדנית שנראית אחרת מהשטנץ של רקדניות במידה .34-36 בגיל 16 זה מאוד פוצע, הרי מה שהמאמנים שלך אומרים לך זה דברי אלוהים חיים.
"בדיעבד, אחת הסיבות שהפסקתי לעסוק בספורט הייתה הסיבה הזאת. כשהפסקתי, הכפלתי את המשקל שלי והגעתי למשקל 130 קילו בממוצע. בשיא שקלתי 167 קילו. בתקופה הזאת אפילו ביני לבין עצמי הודיתי שאני לא אוהבת את עצמי ככה, למרות שחברתית וזוגית זה אף פעם לא הפריע לי. תמיד היו לי חברים ובני זוג."
כץ מרגישה את האפליה גם בחנויות הבגדים. "גם היום, אחרי שירדתי יותר 70-מ קילו ואני לובשת מידות 44 ,46-ו של נשים נורמליות פלוס, אני נתקלת בקושי גדול מאוד למצוא בגדים," היא אומרת, אבל גם היא מודה שהמפלים ביותר הם הרופאים. "הם הכי שיפוטיים ולא מפרגנים בכל מה שקשור למשקל. כשעשיתי ניתוח שרוול לקיצור קיבה, למשל, בשלב הבדיקות הסתכל עליי הרופא ושאל: כמה את שוקלת? מיליון"?
וואו.
"כן. עניתי בציניות: מיליון וחצי, והוא עוד המשיך: איך מגיעים למשקל כזה? עניתי: לאט ובזהירות, ובלב חשבתי: חתיכת מטומטם. אתה לא מבין מה אתה עושה פה? ואני באמת מחזיקה מעצמי אדם חזק וציני שיכול להתמודד עם כל השיט של אנשים, אבל זה היה באמת לא נעים. אני חושבת שלרופא כזה אין מקום במערכת, בטח כשהאדם שמולו עומד לטפל בעצמו."
וזה לא מקרה יחיד, אומרת כץ. "לא הייתה פעם אחת שנכנסתי לרופא, לא משנה באיזה עניין, שנושא המשקל לא עלה. לאף אחד לא אכפת אם אני בכושר או לא בכושר, פשוט ברור להם שאני חולה מסכנה שעומדת למות עוד שנייה בגלל המשקל. וזה רחוק מהמציאות, כל המדדים שלי תקינים לחלוטין והיו כאלה גם כששקלתי 167 גילו. גם היום אני בריאה לחלוטין, ולדעתי אני שוקלת סביב ה-95-90 קילו. אני לא ממש נשקלת, זה לא מעניין אותי. מעניין אותי שאני בריאה וספורטיבית."
את האפליה הרגישה כץ כבר בילדות. "תמיד הייתי הילדה הכי שמנה בגן, הכי שמנה בכיתה, אף פעם לא היה משהו אחר. גדלתי בתור שמנה. פעם ראשונה ביקרתי בשומרי משקל בגיל תשע. היו לי 12 קילו עודפים, שזה הרבה לילד, אבל מצד שני מכאן ועד לקחת אותי לשומרי משקל ולספור לי כל גרם שאני מכניסה לפה יש מרחק מזעזע. כשהייתי בת 14 וחיפשתי בגדים לאירוע לא היה לי מה לקנות, קניתי בחנות של נשים. זו חוויה טראומטית לילדה, לא משהו שקל להתמודד איתו."
אבל את שיא האפליה חוותה כשלא גייסו אותה לצבא, חוויה טראומטית ומכוננת כאחד, כדבריה. "שקלתי אז 93 קילו. היו לי תוכניות ברורות: ידעתי שאני רוצה לצאת לקצונה והיה לי ברור שאמשיך את החיים שלי בצבא. כשסירבו לגייס אותי, זה היה הדבר הכי מעליב שיכול להיות וזה רק גרם לי לעלות במשקל עוד יותר".
בסופו של דבר התנדבה כץ לשירות לאומי דרך אגודת "שלומית" ושירתה במשך שנה כמדריכה באגף ההדרכה הארצי של מגן דוד אדום. "שם התייחסו לתוכן ולא למראה וקיבלו אותי בחיבוק מאוד גדול. זו הייתה שנה מדהימה, אינטנסיבית, ממלאת ומלמדת."
"מידה 40 - כבר לא רזה"
כסטייליסטית וכבלוגרית אופנה, זוהר וסילויצקי, בת 25 ממושב נווה מיכאל, מרגישה את האפליה בעיקר בבגדים. "אם את מעל מידה 42 את כבר מתחילה להיות בבעיה," היא אומרת. "חנויות כמו קסטרו ורנואר לא מחזיקות חצי מהקולקציה במידה .44 אני לא בעודף משקל מטורף, אני נעה סביב מידה 42 ,44-ו אבל בחצי מהחנויות אין את המידות האלה בכלל. גם החנויות למידות גדולות מאוד מצומצמות ומה שמציעים מאוד זקן. זה ממש שונה מחו"ל.
"המידות כאן הן גם לא המידות האירופאיות: אישה שנכנסת למידה 42 באירופה, לא תיכנס לאותה מידה בישראל. באנגליה ובארה"ב אני חלק מהקולקציה הרגילה, וכאן אני צריכה להיכנס לחנויות מיוחדות. וצריך לזכור 42-ש היא לגמרי מידה ממוצעת. זה מצחיק כי המידות שמציעים פה לא מתאימות למבנה הגוף הישראלי הטיפוסי - אנחנו לא גבוהים ורזים ולישראלית הטיפוסית יש אגן רחב."
כסטייליסטית וסילויצקי מלבישה לא מעט נשים, שרובן רזות ממנה. "אני לובשת 44-42 מגיל 15 ולא יכולה לקנות בגדים בחנויות רגילות. זו חוויה נוראית," היא אומרת. " זה מיד גורם לך להרגיש שונה ולא בסדר. ברגע שמידה 42 נחשבת גדולה, אישה במידה 40 היא כבר לא רזה וזה מעוות ברמות קשות. אני חושבת שזה אחד הגורמים העיקריים לבעיות של דימוי גוף ולהפרעות אכילה. אני מקבלת לפחות פעם בשבוע מכתב מנערה או מאישה שסובלות מהפרעות אכילה, בין היתר בגלל הדברים האלה.
"אני הבנתי שהבעיה לא אצלי כשירדתי 15 קילו ועברתי ממידה 46 למידה ,42 ועדיין לא הצלחתי למצוא בגדים. כשדוגמנית במידות גדולות היא מידה 40 ודוגמנית רזה היא מידה ,000 ותופרים לנשים בגדים למידה - 32 זה מטורף. כל התפיסה של מה זה בנאדם שמן מעוותת לחלוטין."
אז מה עושים?
"באופן אישי אני לא נכנעת לתכתיבי הרזון הלא הגיוניים. אני מצטלמת עם הבגדים שאני לובשת, כולל בגדי ים, ואני מאוד אוהבת את איך שאני נראית. אבל הרבה פעמים אני מקבלת תגובות שמעידות על בורות. חושבים שבגלל שאני בעודף משקל אני הולכת למות, בטח אני לא בכושר, בטח הכולסטרול שלי בשמיים. זה הכי רחוק מהמציאות. בכל המערכת הממסדית מסרבים להבין שצריך ללמד אנשים לאהוב את עצמם כמו שהם ולא לעודד אותם להיות יותר רזים.
"כשהייתי רזה יותר כל הזמן הייתי חולה, כל הזמן, והיו לי חסרים תזונתיים וכמובן שגם לא חשבתי שאני רזה מספיק, כי זה לא נגמר. אני לא מכירה אדם אחד, גם הרזים ביותר שאני מכירה, שירד במשקל ולא רוצה לרדת עוד חמישה קילו. אין לזה סוף."
אני שמנה, אז מה?
סיפורה של שמרית (שם בדוי), בת 32 ממרכז הארץ, מקומם במיוחד. לפני כחצי שנה ביקשה לרכוש ביטוח באחת מחברות הביטוח המובילות. ככל מבוטח פוטנציאלי היא מילאה את כל הטפסים ואת הצהרת הבריאות, שבה העידה כי אינה סובלת מכל בעיה רפואית, אבל כעבור חודש קיבלה הודעת "דחייה עקב מצבו הבריאותי של המבוטח." מופתעת היא ניסתה לברר מה הבעיה, וגילתה כי משקלה 115 - קילו - הוא הסיבה לכך.
"חשוב לי להדגיש שאני לא סובלת מאף בעיה בריאותית, אני אדם בריא ושמן," היא אומרת. "הייתי מאוד מופתעת, ומהר מאוד זה הפך לכעס ולתחושת חוסר צדק ותסכול. הרי בסופו של דבר מדובר בביטוח שאני מחויבת על פי חוק להצטרף אליו, אבל בפועל שוללים ממני את היכולת לעשות את זה.
"בעיניי לא ייתכן שבמדינה שמחשיבה את עצמה מפותחת עדיין תתקיים אפליה על רקע עודף משקל. אני שמנה - אז מה? כשאני מסתכלת על אנשים ברחוב, אני יכולה לראות בבירור שפחות משני אחוזים מהם עונים להגדרות שהחברה מנסה לכפות עלינו בניגוד לטבע. למצוא שני אנשים שנראים אותו הדבר זה בכלל דבר נדיר, אז למה מנסים לכפות על החיים שלי צל שאומר שבגלל שאני שמנה אני שווה פחות? אני לא מצליחה למצוא את הקשר בין השמנה לבין הפנסיה העתידית שלי. למה זה בכלל עניינה של חברת הביטוח מה המשקל שלי? האם הם שואלים מבוטחים אחרים מה צבע העור שלהם או מה נטייתם המינית? בני אדם הם יצורים שונים אחד מהשני, וכך נועדנו להיות. לא ייתכן שההבדל יהווה בסיס ליחס מפלה, שייקחו נתון נפלא של הטבע ויהפכו אותו לפגם."
שמרית לא עירערה על החלטת חברת הביטוח וגם לא פנתה עדיין לחברות ביטוח אחרות. במקום זה היא פנתה לעמותת "ידיד," שמנסה לסייע לה ושפנתה בשמה למשרד האוצר ולחברת הביטוח לתגובה, שטרם התקבלה.
"אפליית אנשים שמנים בחברה הישראלית הולכת וגוברת," אומר רן מלמד, סמנכ"ל "ידיד," שגם חבר בקבוצת היסוד של עמותת "אדם ומלואו." "העובדה שגם גורמים ממשלתיים נותנים לה יד מעציבה. נדמה ששוב אנחנו רואים את הפקידים המחשבים את מועד ההצטרפות לחברות הביטוח וכבר עכשיו שומרים על המבטחים ולא על המבוטחים.
"לא ייתכן למנוע פנסיה ראויה מעובד או עובדת שכל 'אשמתם' היא בגודל גופם. זוהי אפליה מקוממת ומעליבה. האם השלב הבא יהיה קבלה לשירות הציבורי רק של אנשים רזים"?
לדברי מלמד הם ממתינים לתיקון המצב על ידי המפקחת על הביטוח, ובמידה שלא ייענו הם שוקלים גם צעדים משפטיים ואחרים. "כמו כן החלטנו בעמותת 'ידיד' ליזום שינוי בחוקים האוסרים אפליה על ידי הוספת המילה 'משקל' לכל אחד מהם. הצעת החוק תוגש על ידי חברת הכנסת תמר זנדברג ואחרים מיד עם תחילת מושב החורף של הכנסת".
לפנייה לכתב/ת 
