"בשביל אמא שלי ישראל זה הכל"

שמי קרין אגסי בת 26 מרמת השרון. אמא שלי, ג'נט אגסי, בת 61, היא אשה, שכל ימי חייה מתנדבת ללא הרף, דואגת לקהילה נזקקת במדינה, לנשים המוכות, לילדים הנזקקים, לניצולי שואה, לנערים דתיים שחוזרים בשאלה ואין להם בית לחזור אליו מפני שהמשפחות מנדות אותם ואיך לא, לחיילים. לבנים ולבנות שלנו.

אני כותבת עליה כי אני מרגישה שחשוב שידעו מה האישה המדהימה והצנועה הזו עושה כל חייה. אימי בת 61, אמריקאית מלידה. נולדה וגדלה בארה"ב להורים אמריקאים יהודיים יחד עם אחותה התאומה ועוד אחות גדולה. אבי (58), ישראלי מלידה, בן להורים שעלו מעירק ב-1950. כשהיה בן 23 טס לארה"ב, פגש את אימי במסיבת ריקודים, הציע לה לרקוד ואמר לה "את תיהיי אישתי!".

"נחיה יחד רק אם זה במדינת ישראל"

הם התחילו לצאת וכהקשר התחיל להיות רציני אבי אמר לה "אנחנו נחיה יחדיו רק אם זה במדינת ישראל". בשנת 1982 אבי לחם במלחמת לבנון (הראשונה). אימי שעבדה כל חייה כעיתונאית ברשתות אמריקאיות (CBS News, 60 Minuets) הגיעה לארץ בעקבותיו. היא החלה לעבוד כמפיקה ברשת A.B.C. עבור A.B.C. news וסיקרה את מלחמת לבנון - נכנסה ללבנון והצליחה דרך מכתבים למצוא את אבי שלחם בקרב והם אף נפגשו שם. בסופו של יום התנאי של אבי התקבל והיא הפכה לעולה חדשה ומאז ב-32 שנים האחרונות היא פה. בישראל.

מיום היוולדי אני זוכרת את אימי כמי שמתנדבת ללא הרף ומחנכת אותנו לכך, שצרכיו של האחר הם גם האחריות שלנו, שהכאב של האחר יכול להירפא מפעולה שאנו נעשה.

אימי מתנדבת בהמון מקומות אבל במבצע "צוק איתן"היא הפגינה רוח התנדבותית שכמותה לא ראיתי מעולם. זה מרגיש שהיא נולדה פה, כאחת מאיתנו, כמישהי שכל חייל הוא הבן שלה, כמישהי שכל חייל שנהרג היא בוכה שעות ללא הפסקה כאילו הוא בעלה ולא כמישהי שגדלה בבית טוב בארה"ב, עם חינוך של שלום, להקות בבית הספר, קהילה יהודית קטנה ושלוה, ומדינה ללא מלחמות כמו בישראל.

שם היא גדלה למציאות קלה ושקטה. פה היא נולדה מחדש וגדלה למציאות אחרת. מציאות של ביחד, מציאות לפעמים קשה, מציאות של הישרדות, מציאות של פטריוטיות ומציאות בה חילחלה לתוכה ההבנה, שאין כמו ישראל.

נתינה איתנה כצוק

4 מבני דודיי נלחמו בעזה במבצע האחרון.  לא אנקוב בשמותיהם אך אספר שהאחד לוחם בגולני, השני במודיעין השלישי מפקד בסיירת מטכ"ל,  והרביעי הוא מפקד יחידה מובחרת.

במהלך "צוק איתן" אמי הצליחה לגייס יותר מ-50 אלף שקלים לקניית ציוד הנדרש ללחימה

אימי מורה לאנגלית עסקית ובמבצע זה החליטה לשים את מרבית העבודה בצד ולהתעסק בגיוס תרומות. הובהר לה שהיחידה שבן דודי מפקד בה על לא מעט חיילים וקצינים, זקוקה לציוד מלחמתי משופר, שלצה"ל אין כרגע תיעדוף לרכישתו. אימי החליטה לעשות צעד ולהרים קמפיין ענק. היא החליטה לקחת פיקוד, לעזוב את כל העבודה שיש לה ובמשך חודש שלם פשוט לעבוד על תרומות, התנדבות, הסברה ועוד.

במהלך מבצע צוק איתן אמי הצליחה לגייס יותר מ-50 אלף שקלים ליחידה של בן דודי כדי שיוכלו לקנות את הציוד הנדרש ללחימה. היא עשתה זאת באמצעות מיילים ששלחה לחברים שלה בארה"ב, טלפונים בלתי פוסקים לסבתא שלי בארה"ב שתגייס כספים, לדודה שלי ובעצם לכל מי שהיא מכירה. היא החליטה שהיא רוצה שהמדינה בה היא גדלה, תדע שיש פה מלחמה, שלא יהיו בשאננות שיש שם ושגם מרחוק אפשר לעזור.

עשרות אלפי שקלים היא גייסה כך גם לטובת מסעדות ובתי עסק בדרום שנפגעו קשות מהמצב. היא החליטה שבמקום לתת כסף ישיר לבתי העסק, היא תכין תלושים עם סכום כסף שמספיק לארוחה משפחתית אותם היא תיתן למשפחות בדרום שהיו בממ"ד חודש שלם. המשפחה תוכל לבחור כל מסעדה

באיזור הדרום ולסעוד בה. כך היא בעצם הרוויחה שתי ציפורים במכה אחת: בתי העסק מרוויחים כסף והמשפחות מקבלות ארוחה טובה בחינם.

אחיי ואני תרמנו כמה 600 שקלים לקניית צעצועים לילדים בדרום ש"קייטנת הקיץ" שלהם הייתה בממ"ד. היא נסעה לדרום תל אביב, מצאה חנות צעצועים שבעליה היה מאוד נדיב. היא לא היססה לבקש תרומה והוא הסכים. אימי נתנה לו את הכסף שתרמנו והוא מצידו העניק לנו ארגז צעצועים השווה כמה אלפי שקלים.

אבי, שמנגן בגיטרה מגיל 13 לקח את האוטו, נסע עם אימי לשדרות ונתיבות. הם עברו בין מקלטים, שרו שירים לילדים, רקדו איתם, נתנו להם מתנות ופשוט איפשרו לתושבים כמה רגעי שקט ונחת מכל הטירוף שקורה מחוץ לממ"ד שלהם.

סבתי תרמה לנו 400 דגלי ישראל אותם אני וחברתי חילקנו בצמתים באזור השרון בכדי שכולם ישימו אותם על חלונות הרכב שלהם.

במקביל המשיכה לכתוב והסביר על המתרחש כאן לכל האנשים שהיא מכירה בארה"ב. דרך הפייסבוק, מיילים, טוקבקים באתרים שונים במגוון דרכים יצירתיות משלה. 

קשה להעביר בכתב את האנרגיה של העשייה שלה. צריכים להכיר אותה בשביל להבין. האישה הכי צנועה שפגשתי בימי חיי. מעולם לא

ביקשה תמורה כלשהי על תרומותיה ותמיד חינכה אותנו שכאבם של אחרים הוא הכאב שלנו ,רק שלנו יש את הכוחות לרפא אותם.

הרגשתי שאני רוצה שידעו מי אמא שלי. לא בגלל עשרות אלפי השקלים שהיא גייסה למען "צוק איתן" ולא בגלל המסיבות שהיא עושה כל שנה במעון לנשים מוכות, או בר מצווה לילדים נזקקים, או בגלל שייק'ה -ניצול שואה אותו אימצה לפני כמה שנים ואיתו היא נפגשת מידי יום שני בשעה 16:00. אלא רק

בגלל שהיא אמא שלי ומכיון שהיא גרמה להמון אנשים, ב-32 השנים שהיא בישראל, לקום בבוקר ולהרגיש קצת יותר טוב ממה שהם הרגישו ביום שלפני.

מגיע לכולם לדעת איזה אישה מדהימה יש במדינה הזו. כזו שויתרה על החיים בארה"ב והשאירה מאחורה את המשפחה שלה. את אחותה התאומה (שעשתה עליה לפני שנתיים), אחותה הגדולה, אמא שלה, החברים שלה....עולם שלם. וכשהגיעה לכאן, הבינה שישראל זה פשוט ה-כ-ל!

קיבלתם השראה? רוצים להתנדב? לחצו כאן ועמותת רוח טובה תתאים לכם התנדבות לפי מקום מגורים, שעות פנאי ותחומי עניין.