גידי ואהרוני: שני חברים יצאו לדרך
ב"המסע המופלא של גידי ואהרוני" גידי גוב הוא הילד הנצחי שמגלה את העולם, ואהרוני הוא המורה הקולינרי המושלם שמדריך אותו. הצירוף המנצח של שניהם יוצר תוכנית איכותית ומשעשעת שמתחילה ונגמרת באוכל נהדר
מותר לקנא בהם, אבל כדאי לזכור שזה לא טוב לעור הפנים. גידי גוב וישראל אהרוני מצאו, ללא צל של ספק, את העבודה שכל ישראלי היה מוכן לעשות, אפילו בהתנדבות: הם נוסעים בעולם האקזוטי של מזרח אסיה, מתוודעים לאוכל נהדר, צופים בנופי פלא, שומעים סיפורים אנושיים מפעימים, ומפטפטים זה עם זה כידידים ותיקים מול המצלמה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"הפרלמנט": הכי ישראלית ובאה בול בזמן
קללת העונה השנייה ניחתה על אורפאן בלאק
"תקופת מבחן": צפיית חובה, לא פחות
גם אני הייתי יכול, לוחש לעצמו בשקט הקנאי הסדרתי, שישב מרותק מול השניים בעונה הראשונה של המסע המופלא שלהם. ועכשיו הם חוזרים בעונה שנייה שהחלה אתמול (ב') בערוץ 10, ואני מבקשת ללחוש על אוזנו של זה שעוד מעט יתכרכם מרוב שאינו יודע לפרגן: לא, אתה לא יכול.
כריזמה היא תכונה חמקמקה וכנראה מולדת, וכך גם פוטוגניות. בשני המקרים אין שום קשר לערכים האסתטיים המובילים באותה עת בתודעה הציבורית. גם לפני שהשיל מעליו מסה של חצי בוכרי בריא, המצלמה אהבה את ישראל אהרוני ללא תנאי. לפני שהאפיר, פני הילדון של גידי גוב כבר היו אהובים על כל צופי "הלהקה". עד כאן למתנות שהשניים קיבלו מן האל הטוב. כל היתר, שמוגש בחן בלתי מצוי על מסכינו, בקלילות שנראית כמו אימפרוביזציה אקראית של שני חברים שיצאו לטייל יחד בכיף - הוא תוצאה של עשרות שנות מיומנות מול המצלמה ומאחוריה.
במקרה של אהרוני, זו תרומתו שלא תסולא בפז לקולינריה הישראלית - שהוא אחד מאבותיה המיסדים המודרניים - זו סקרנותו שאין לה גבולות, זו תאוות המסעות שלו, והעניין העמוק שיש לו בתרבויות אנושיות, לא רק דרך האוכל. עוד הוא מביא עמו כישורים דידקטיים לא מבוטלים ואת היכולת להסביר ולפשט תהליכים מורכבים למדי. תוכניות בישול משובחות הן אחת הדרכים להפוך למדריך טוב, אבל כיוון שצריך שניים לטנגו, נמצא החניך המושלם שהוא גידי גוב.
כי האיש המלבב הזה - אני פשוט אוהבת כמעט את כל מה שהוא עושה בטלוויזיה ומחוצה לה - מחצין גם בעונה השנייה של מסעותיו עם אהרוני את הילד שבו, את הנעבעך האסתמטי החרד מפני הפתעות גדולות מדי והרפתקאות לא מתוכננות, את התייר החששן שיש בכל צופה.
הוא פשוט מניח לאהרוני להוביל, וזה בדיוק מה שהאגו המאסיבי של אהרוני צריך כדי לפרוח. ככה מתפתחת בין השניים כימיה שאין דומה לה על המסך, אפילו לא אצל ותיקים כמו לונדון וקירשנבאום. והתוצאה היא עונג עצום. והיא כל כך נחוצה בערוץ 10, ובעצם בכל מקום, קצת אחרי חדשות המלחמה ולפני השממון העמוק של עוד ריאליטי-פח.
הפעם יחקרו את האורז. אורז? לא בדיוק: דרך השימושים המגוונים
והמפתיעים של הגרגרים הלבנים הללו, יטיילו אהרוני וגוב בוייטנאם, תחילה בהאנוי, ויביאו לנו הביתה גלויות-נעות ממחוזות שהישראלי טרם כבש ברמת ההוסטל דובר העברית. על ספסלי כתר פלסטיק נמוכים ברחוב הומה אדם וטוסטוסים הם מתיישבים לאכול מרק פו, ומתברר שזו דרך מצוינת לא רק לצלם פיסות מזון מגרות, אלא גם לקבל פיסות היסטוריה קטנות, בדיוק במידה שהצופה העצל רוצה וצריך: על ההשפעה הצרפתית בוייטנאם דרך הבאן מי, לחמניות הבגט הממולאות פאטה, על תולדות הקולוניאליזם דרך מנת דג בכורכום, ועל דרקונים ואנשי סירות באחד המקומות היפים בעולם, צוקי האו לונג, שגם ביניהם, מתברר, חיים גזלנים הגובים מאות דולרים עבור החסילונים הטובים בתבל.
מי שצפה בפרק הראשון ויחזור בשבועות הבאים (ומי לא יחזור? נעים כל כך) נחשף כאן לטכנולוגיה העתיקה והמרנינה של הכנת דפי נייר אורז, אלה שבתוכם מצוי כל הטוב של המטבח הווייטנאמי, אבל זה לא באמת העיקר. העיקר הוא, ששני חברים יצאו לדרך. והמסע המופלא שבו גידי גוב הוא נילס, ילד נצחי, ואהרוני הוא אווז הבר הגדול, האחראי והחכם שמגלה לו את העולם - הוא צירוף כל כך מנצח, שלא הייתי מתנגדת לראותם על המסך בכל אחד מימות השבוע, ופעמיים בשבת בבוקר.
