מהלך קרקעי או החלטה של מועצת הביטחון
האפשרויות שניצבות בפני ישראל נעות בין כיבוש הרצועה לפנייה למועצת הביטחון בתקווה לשחזר את המודל ממלחמת לבנון השנייה
פעם אחר פעם אנחנו מקבלים הוכחה שחמאס הוא אויב שאינו נכנע בקלות. כמו הקבוצות החמושות האחרות של האיסלאם הפנאטי והמיליטנטי, דרושות הרבה סבלנות ומכות רצופות בנקודות התורפה שלו כדי להגיע לרגיעה מולו. ב-2004 היה צריך לחסל את שייח אחמד יאסין, המנהיג והמייסד הדתי והאידיאולוגי של חמאס, ואת המנהיג הפוליטי עבד אל-עזיז רנטיסי, כדי להפסיק את פיגועי ההתאבדות של הארגון באינתיפאדה השנייה. עכשיו, בצוק איתן, נחוץ משהו בעל אפקט דומה, שיוציא את חמאס משיווי משקל, אחרת חאלד משעל וקטאר שמושכת בחוטיו ימשיכו להכתיב דרישות לא סבירות.
הדרישות הללו של חמאס נועדו לתכלית אחת: להגיע להישג מדיני ואזרחי שיהווה צידוק לכך שהארגון גרר את העזתים למצוקה נוראה שאינה נגמרת.
עדיין לא ברור אם מוחמד דף חוסל בהפצצת הבית אמש, אבל אם הגבר שנפגע יחד עם אשתו ובנו של דף אכן היה ראש הזרוע הצבאית של חמאס, הדבר ישפיע כנראה על קיצור המערכה הנוכחית. לפי שעה, חמאס שומר על עמימות בנקודה הזאת, מה שמגדיל את הסיכויים שדף נפצע או נהרג. בעבר היו מקרים שחיסולים של ראשי ובכירי ארגוני הטרור הביאו להתפרקותם ולהפסקת פעולתם, והיו מקרים שלא היה לכך שום אפקט. דוגמה למקרה שבו הדבר לא השפיע היה חיסולו בפתיחת "עמוד ענן" של אחמד ג'עברי, הראש הקודם של הזרוע הצבאית של חמאס. נותר להמתין ולראות שאם אכן חוסל דף – כיצד ישפיע הדבר על הזרועות המדינית והצבאית של הארגון.
לגיטימי לשאול בהקשר זה מדוע לא ניסה צה"ל לפגוע בדף מוקדם יותר במהלך "צוק איתן". התשובה כנראה טמונה בצמד המילים: "הזדמנות מבצעית". ראשי חמאס ירדו עמוק למנהרות ולבונקרים שבהם הסתתרו הרבה לפני שהחל המבצע. ייתכן שמוחמד דף עשה טעות ויצא מוקדם מדי.
דרכי הפעולה שעל השולחן
ישראל צריכה לחשב עכשיו מסלול מחדש. יעדי המינימום הם רגיעה יציבה למשך שנים ומניעת התחמשות מחדש של חמאס ושל הפלגים הפלסטיניים האחרים ברצועה. צריך לשאוף להשיג פירוז, אבל נראה שעניין זה יצטרך להידחות לשלב שבו יושג הסדר ארוך טווח בשילוב עם המצרים, הרשות הפלסטינית, מדינות ערב המתונות וכן האיחוד האירופי וארצות הברית.
את יעדי המינימום אפשר להשיג בשני ערוצים מדיניים ו/או באמצעות מהלך צבאי שיכלול גם כניסה קרקעית לרצועת עזה. הערוצים המדיניים הם:
* הסכמים דו-צדדיים בין ישראל לבין מצרים ובין ישראל לבין הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן, שחמאס יקבל אותם כנתון ויכריז על רגיעה. התמריץ לחמאס לקבל הסדרה כזו הוא פתיחת מעבר רפיח והבטחה משותפת למצרים ואבו מאזן שישראל תעניק לו הקלות. חמאס יצטרך גם לבלוע פיקוח פלסטיני ובינלאומי על הסחורות הנכנסות לרצועה כדי למנוע את התעצמותו הצבאית. זה לא פשוט, אבל לחמאס יהיה קל יותר להסכים לפיקוח כזה כשהוא בא כיוזמה מצרית ופלסטינית ולא כוויתור לישראל, מה גם שהוא יקבל בתמורה כספים לתשלום משכורות לאנשי ממשלו. עד שיושגו ההסכמים ועד שחמאס יסכים לרגיעה ולפיקוח בינלאומי על החומרים הנכנסים לרצועה, צה"ל ימשיך לכתוש אותו מהאוויר.
* אפשרות אחרת היא פנייה ישראלית, מצרית ואמריקנית משותפת למועצת הביטחון לקבל החלטה שתיתן מטרייה מדינית ועקרונית להסדרה ארוכת טווח ברצועה. בדומה לסיום מלחמת לבנון השנייה, מטרייה בינלאומית תאפשר לחמאס לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפס ולהסכים לוויתורים שלא היה מוכן לעשות ישירות מול ישראל והמצרים. אפשרות זו היא הריאלית ביותר במצב הנוכחי, בתנאי שהמצרים יסכימו לוותר על מעמד הבכורה שיש להם כעת כמתווך.
* המהלך הצבאי יכול להתנהל במקביל לאחד הערוצים המדיניים המפורטים לעיל, או בנפרד ולפני המשך הפעילות המדינית. כתישה מהאוויר, במצב הנוכחי, לא תספיק. יידרש מהלך קרקעי שיביא את חמאס לבקש הפסקת אש. גם בעניין זה ישנן כמה אפשרויות. אחת מהן, המקסימלית, היא כיבוש הרצועה במטרה למוטט את שלטון חמאס. במקרה כזה יצטרך צה"ל לשהות ברצועה כשנה לפחות ואז צריך יהיה לקוות שיימצא גורם אפקטיבי, אולי אבו מאזן, שייטול מידנו את השליטה על 1.8 מיליון עזתים.
אפשרות אחרת היא מבצע קרקעי שאמנם יהיה מוגבל בהיקפו, אבל בסופו יעמוד חמאס בפני איום חמור על שרידותו ועל הזרוע הצבאית שלו. יש לצה"ל תכניות לכמה מבצעים כאלה שיכולים להתנהל במקביל או במדורג ועליהם לא יהיה נבון לפרט. די אם נדע שלצה"ל יש אופציה להביא לסיום הלחימה באמצעות מבצע משולב קרקעי-אווירי-ימי. אולם צריך לדעת שהמחיר בנפגעים יהיה ניכר וכי יידרשו כשבועיים לפחות להגיע לסיום מוצלח מנקודת ראות ישראלית.
הקבינט יצטרך לברור בין האלטרנטיבות – אולי על שילוב ביניהן – ולהחליט.
לפנייה לכתב/ת 
