חתול תעלול: "קרמר החתול לומד לשחות"
סדרת הספרים של מאיר שלו בכיכובו של קרמר החתול נעה סביב סיפור דרמטי, והפעם: חתול שמנסה לצוד דגים ולומד לשחות. אך למרות האיורים היפים וניסיונות החריזה - מדובר על ספר ילדים שלא מגיע לחוף מבטחים
הספר הראשון בסדרת קרמר היה "סיפור ערש" פיוטי, שהציג לנו את דמותו של קרמר החתול שיותר מכול אוהב לישון, ואילו הספר השני היה סיפור עלילתי-דרמטי שסבב סביב אירוע שקרה לקרמר כשהיה גור. בספר החדש, ממשיך שלו בתבנית סיפורית דרמטית, והפעם קרמר, ש"אוהב לאכול הכל" אבל "הכי הוא אוהב לאכול דגים", מחליט ללכת לים ולתפוס בעצמו דגים לאחר שמסלקים אותו ממטבח, חנות ומסעדה (של כלבים, משום מה, שבה הכניסה לחתולים אסורה).
אך כשקרמר "חש אל החוף וזינק אל המים" הוא "תכף טבע מזנב עד אוזניים". שוב קרמר מגלה תושייה ומתחיל ללמוד אצל לשחות אצל "מורה מעולה ומדופלם, בוזו המציל: צוללן ושחיין" (אגב, הספר מוקדש ברגישות רבה לזכר החתול קרמר והכלב בוזו, עם תמונות של בעלי החיים האמיתיים שהיוו השראה לסופר).
האימונים קשים אבל קרמר עומד בהם בגבורה, אך בסופו של דבר יכולותיו כשחיין באות לידי ביטוי כאשר הוא נמלט מרשת דייגים שבה נלכד כשיצא למסע ציד בים.
סיפור המעשה לכשעצמו חביב מאוד ורווי באלמנטים דרמטיים - גירושים חוזרים ונשנים של קרמר בעת חיפוש אחר דגים, כמעט טביעה בים, אימוני שחייה מפרכים, ניסיון לצוד דגים, דייגים שלוכדים את קרמר ברשתם ורוצים לאכול אותו כיוון שהם חושבים שהוא מין מיוחד של דג, ובריחה נועזת לחוף מבטחים שברקע מעודדו הכלב בוזו.
הסצנות הדרמטיות הללו מסופרות לסירוגין על ידי קול מספר שמאמץ לעתים נקודות מבט של שתי הדמויות הראשיות, ובדיבור ישיר של קרמר (או של בוזו). המעברים הללו לא תמיד נעשים בצורה חלקה, והם נבחרים בעיקר למטרות חריזה, כך שהתוצאה לעתים מבולגנת מדי.
החריזה עצמה נעה ממופעים מוצלחים, שהקריאה אותם קולחת ומתנגנת, כמו: "לא משנה – דג קטן או גדול,/ ברבוניות או מושטים, אנשובי או סול, / בסיר, על האש, בתנור, במחבת, / בכל יום בשבוע וגם בשבת"... למופעים מאולצים ודחוסים מדי, כמו: "וקרמר למד וקרמר שחה ואפילו צלל, / מים בלע וקצת השתעל, אך בכלל לא נבהל," או: "קרמר נהם: 'אותי? להקפיץ? ממש אין לי חשק, / תכף תראו עם מי יש לכם עסק".
בטקסט הארוך והפרטני של הסיפור, המחויב לחריזה שמבניה משתנים, שלו אינו שם דגשים במקומות מתאימים ו"מרפה" במקומות שתיאור תמציתי ואוויריתי מתאים יותר עבורם. דווקא הסצנה הדרמטית המשמעותית של הכניסה הראשונה של קרמר לים, מתוארת בשני משפטים בלבד (שצוטטו קודם לכן). ייתכן שגישה מינימליסטית יותר היתה מתאימה פי כמה לסיפור זה, והיתה מונעת טרחנות בהמשך.
עקרון בסיסי בסדרת "קרמר" נשבר בסיפור החדש. המאפיין העיקרי של קרמר הוא אהבתו לשינה. הספר השני היה, למעשה, סיפור המסביר את הסיבה שבגינה קרמר לא רוצה לעשות שום דבר פרט לשינה, ואילו בספר השלישי קרמר - בניגוד מוחלט לאופיו - מגלה תושייה, תעוזה, ושלל מהלכים אקטיביים, החל בציד הדגים "העירוני", דרך לימודי השחייה, וכלה בציד הדגים הימי וההימלטות מהדייגים.
אילו היה שלו בונה את דמותו של קרמר בספרים הקודמים כדמות מעניינת, מלהיבה, מצחיקה ומובחנת, היה חן והפתעה בשבירה הזו. כיוון שדמותו של קרמר אינה כזאת, ובסופו של דבר היא די גנרית ואינה נחקקת בזיכרון כדמות ייחודית - השבירה הזו היא ניפוץ משונה וצורם מאוד.
לצד כל זאת, הסיפור נע בין הדרמטי לקומי ללא הרף. אבולעפיה מצליח לעצב עולם ייחודי, המאוכלס על ידי בני אדם וכלבים הדרים בכפיפה אחת, לצד מיני דמויות נוספות: כבשים, חמורים, חתולים, תרנגולות - חלקן מואנשות, וכמובן - לא מוותר על הקריצות הספרותיות הקבועות של אבולעפיה (ל"הכינה נחמה", לספרו של אבולעפיה "כלב, חתול ואיש" שבוזו קורא בעמדת המציל, ואפילו לאבא מ"אבא עושה בושות").
הסצנות המאוירות בפירוט המוכר של אבולעפיה רוויות בהומור, בחריגות ריאליסטיות (אפילו בתוך סיפור בדיוני שגיבוריו הם חתול וכלב), וכאשר הוא נדרש לכך - הוא מפנה את המקום לדרמטי.
שלו, לעומת זאת, מניח את הדרמטי והקומי על אותו מישור,
ואינו יוצר דרמה מותחת של ממש - וכאן באה לרועץ החריזה, שאינה מבטאת כראוי את הלך הרוח - וגם לא טקסט קומי נהיר. הוא מרבה בביטויים מפולפלים: "'אין ברירה,' הוא אמר, 'עם כל הכבוד, הרוצה דגים ילמד לשחות'", ואפילו בקלישאות: "אפילו הכריש הרגיש לא בטוח: כשקרמר בשטח, גם הוא קצת מתוח".
כך נוצר מצב שגם אם הבנייה של הנרטיב מוצלחת בבסיסה, האופן שבו הוא מסופר זועק טרחנות וחוסר מעוף. השיא מגיע בבית החותם את הספר, לאחר שישה בתים ארוכים המתארים את השבי ברשת הדייגים. קרמר נמלט בשחייה מהדייגים, ושלו כותב: "אך איזה מזל - לספר יש סוף, / דף אחרון – והגענו לחוף. / דף אחרון, עוד גל קטן, / וכבר אין דייגים ורשת וים, / חוף, אדמה, מה יפה העולם, / נגמר הסיפור, תם ונשלם".
זהו גיבוב של מילים וטקסט מיותר שאינו מציג שימוש מעניין, חינני או קומי בפורמט של הספר בתוך המערך הסיפורי. אין שום צידוק לסיום מסוג זה, ולמעשה, לא נאמר בו דבר, פרט לכך שזהו העמוד האחרון, ואיזה מזל יש לקרמר ש"לספר יש סוף". נדמה שלשלו נגמר מה להגיד, וכך גם כל מאמציו של קרמר, שסוף-סוף יצא מעצלותו הכרונית, לתפוס דגים, עלו בתוהו, וככל הנראה הוא (שוב) יוותר על כל סוג של פעילות, גם אם הדבר ימנע ממנו להשיג את מה שהוא הכי אוהב.
"קרמר החתול לומד לשחות", מאת מאיר שלו. איורים: יוסי אבולעפיה. הוצאת עם-עובד.
