מנהל הריאלי: "לא מאומנים בלאבד תלמידים"
שני בוגרי הפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי בחיפה נפלו ב'צוק איתן'. "האובדן מבהיר לחניכים שמדובר בג'וב מסוכן והם עלולים לשלם בחייהם", אומר המנהל, מנדי רבינוביץ'
"שניהם, ארז וליעד, מסמלים את הפסיפס של בית הספר. אחד הגיע מהדרום, השני מהקריות, אבל הם מצאו פה בית, משמעות, הגיעו להישגים בלימודים ולהישגים חברתיים בפנימייה. הם היו חדורים במוטיבציה לעשות את הדברים המשמעותיים ביותר בצבא". כך אומר מנדי רבינוביץ', מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, שאיבד במהלך מבצע צוק איתן שניים מבוגרי הפנימייה הצבאית - סרן ליעד לביא מהצנחנים, וסמל ארז שגיא ששירת בגבעתי ולחם בעזה עם חבריו לקורס המ"כים.
בכל שנתון בבית הספר הריאלי, בכיתות י'-י"ב, יש כמה עשרות תלמידים מהפנימייה הצבאית לפיקוד. רבים מבוגרי הפנימייה מגיעים לתפקידים הבכירים ביותר בצבא. דוגמאות לא חסרות: הרמטכ"לים לשעבר אמנון ליפקין-שחק ז"ל וגבי אשכנזי, האלופים הרצל בודינגר, עמרם מצנע, דורון אלמוג, מתן וילנאי ורבים נוספים.
"אנחנו לא מאומנים בלאבד תלמידים", אומר רבינוביץ'. "כל תלמיד, גם כשהוא בוגר וחייל, נשאר אצלך כתלמיד, בטח אצל המורים והמחנכים שליוו ולימדו אותו הרבה שנים. מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו זה לדבר ולאוורר את הרגשות עם המורים והתלמידים האחרים, צעירים שהכירו את הבוגרים שנפלו. צריך לדבר על מה שצפוי להם בצבא. הרבה מהתלמידים כאן הולכים לתפקידים משמעותיים ומסוכנים. גם למורים זה לא פשוט, הם הכירו תלמיד ופתאום הוא נעלם. אבל בראש ובראשונה הורי התלמידים, ראינו עכשיו הורים שלא ישנו בלילות במשך חודש ויותר. אני מוצא את הדרך להגיע לכל קהילה ולדבר איתה על הצרכים ועל הדברים שמעניינים אותה".
מינרווה מורה-כתילי, שבמשך שלוש שנים הייתה מזכירת השכבה שבה למד ארז שגיא ז"ל, סיפרה כי הקשר בין אנשי הצוות ל"פנימיונים", כפי שמכונים חניכי הפנימייה הצבאית, הדוק יותר מאשר עם התלמידים "הרגילים". "הם נמצאים רחוק מהבית ויש להם יותר קרבה אלינו. אנחנו גם מרגישים קרבה כזו אליהם. הרבה פעמים כשהייתי פה עד מאוחר ארז היה אומר לי 'למה את עוד כאן, תלכי לילדים שלך'", סיפרה בכאב. "הוא היה מתגנב לפעמים ומשאיר לי תפוח במשרד", נזכרה. "הכאב כששמעתי על האסון, וגם בלוויה שלו, היה עצום".
"הפנימיונים מגיעים לכאן חדורי מוטיבציה גבוהה מאוד לשירות משמעותי בצה"ל", אומר רבינוביץ'. "המוטיבציה מתגברת עוד יותר בפנימייה. הפנימיונים גאים בבוגרים שלהם, בתפקידי פיקוד ומפתח שהם נמצאים בהם. האובדן הזה בהחלט מבהיר לפנימיונים שלמרות כל ההילה, החשיבות והמשמעות של מה שהם עושים - מדובר גם בג'וב מסוכן. הם הולכים לתפקיד מסוכן, שבו הם עלולים לשלם בחייהם. השבועה לצה"ל שהם נשבעים כבר בסוף כיתה י"א, מול האריה השואג בתל-חי, כוללת את המלים 'אני מתחייב אף להקריב את חיי'. המנגנון האוטומטי מדחיק את הדברים האלה, אבל פתאום המלים לובשות משמעות חדשה. זה מעורר מחשבה".
בימים אלה שוקדים בפנימייה על הנצחת הנופלים הטריים. שמותיהם עוד לא מופיעים בקירות ההנצחה ובאנדרטאות, אבל בכניסה לבית הספר הוקמה פינת הנצחה ובה תמונותיהם של לביא ושגיא, קטעי עיתונות וספרי מחזור, דגלים וגם נרות נשמה.
"הם בסך הכול נערים, לגיטימי לפחד"
"אני חושב שהאובדן הזה מבהיר לחניכים טוב יותר למה הם בעצם מגיעים", אומר רבינוביץ'. "לפקד ולהוביל זה כרוך בסיכון. אנחנו מדברים עם התלמידים שהחשש הוא לגיטימי. למרות שהם נראים גדולים והם במסגרת צבאית, הם בסך הכול נערים. לגיטימי לפחד, לשאול שאלות ולהעלות ספקות. אנחנו מחנכים אותם גם לביקורתיות, לבדוק ולשקול כל דבר".
את השעות הראשונות, ואולי גם את הימים הראשונים של שנת הלימודים שתיפתח בשבוע הבא, יקדישו בבית הספר הריאלי לשיחות על הבוגרים שנפלו וגם על המלחמה שנמשכת כמעט כל הקיץ, ואצל רבים מתושבי הצפון פתחה פצעים ישנים. "נתחלק לקבוצות, לא נדבר שוב על המשימות הלימודיות והחברתיות והאישיות, אלא על הדברים שחווינו, כל אחד ממורינו גם כאזרח, כאב, כאח", אומר רבינוביץ'. "יש לנו אנשים שהיו במערכה, מורים ובעלים של מורות שגויסו, זה נוגע לכל הקהילה. אחד מכיר את השני, ובמלחמה אתה פשוט מגלה כמה העם הזה קטן, כולם מכירים את כולם. בשיחות עם התלמידים לא נוכל שלא להתייחס לקיץ שהם עברו. במהלך מלחמת לבנון השנייה התלמידים האלה עברו כאן קיץ דומה, כשהיו קטנים יותר. חיפה הייתה אז בחזית ועכשיו הם חוו את זה דרך מקום אחר. הדברים האלה לא נשכחים".
לפנייה לכתב/ת 
