צפו: הרופאים שהקריבו את עצמם למען הרפואה
רופא אחד שתה חיידקים ועל הדרך עלה על תגלית שזיכתה אותו בפרס נובל, האחר החדיר לוורידיו צינורות מתכת, וכך בא לעולם הליך הצנתור, מדען נוסף הזריק לעצמו ולעוזרו קוקאין מומס, מה שהוליד את ההרדמה המקומית. הכירו את הרופאים שבאמת היו ללא גבולות
יש כאלה שאוהבים מדע, אבל יש כאלה שלוקחים את המסירות למקצוע עד לשיגעון של ממש: לאורך ההיסטוריה, מספר מדענים סיכנו את חייהם, רק בשביל הניסוי. הם פצעו את גופם, נדבקו בזיהומים וסיכנו את חייהם למען קידוש המדע.
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
רופאים למען האנושות
גיבורי האבולה: 120 רופאים ואחיות מתו מהנגיף
כבוד: רופאי שיבא גילו מחלה קטלנית חדשה
זיכרון מצולם: הרופאים היקים הראשונים בי-ם
בארי מרשול: שתה חיידקים וגילה את ההליקובקטר פילורי
במשך שנים טען עולם הרפואה שלחיידקים אין שום סיכוי לשרוד תחת חומציות הקיבה הגבוהה, אבל ד"ר בארי מרשול חשב אחרת. הרופא האוסטרלי ידע שכיבים נגרמים על ידי חיידקים. הוא ראה את מטופליו מחלימים באופן מלא לאחר שקיבלו טיפול אנטיביוטי, אך כשניסה להציג את ממצאיו בפני עולם הרפואה, נדחה בבוז.
במהלך חופשת הפסחא של שנת 1982, הוא השאיר דגימת חיידק בטעות במעבדתו. כששב למעבדה חמישה ימים אחר כך התרבה החיידק למושבה שלמה. מאוחר יותר קרא מרשול לחיידק הליקובקטר פילורי.
לא חלף זמן רב עד שמצא כי אותו חיידק – הליקובקטר פילורי, מצוי כמעט בכל האנשים שסבלו מכיב בקיבה או בתריסריון. בהתבסס על ממצאיו, הוא קבע כי החיידק הוא הגורם לאולקוס. אלא שבאותה עת הקהילה המדעית הייתה סקפטית באשר לממצאים, ולא אימצה את התגלית. הרופאים העדיפו להאשים את כיב הקיבה באורח החיים ובלחץ נפשי.
מרשול החליט לעבור שלב נוסף, ושתה תמיסה של חיידקים כדי להאיר את טיעוניו. ימים ספורים לאחר ששתה את תמיסת החיידקים, החל לסבול מכאבי בטן שנבעו מכיב קיבה. הוא עבר ביופסיה, שהוכיחה שאכן לקה בכיב קיבה.
בידוד של אוכלוסיית החיידקים בקיבתו, הוכיח שהוא צדק. בהמשך החל בטיפול אנטיביוטי נגד החיידקים הספציפיים שבודד ב-10 בדצמבר 2005 הוא קיבל את פרס נובל לרפואה יחד עם עמיתו לתגלית - רובין וורן. כיום ממשיך מרשול בעבודתו כחוקר באוניברסיטת Western Australia בצפון פרת'.
וורנר פורסמן: החדיר צנתר לתוך הלב
בשנת 1929 ניתוח לב היה עדיין בשלבי פיתוח מוקדמים. לוורנר פורסמן עלה רעיון, שאם הוא יפתל צינור חלול דרך וריד מטופל, הוא יגיע ללב. עמיתיו בגרמניה לחלוטין לא הסכימו עם הרעיון, והזהירו כי הוא קטלני.
כדי להוכיח את צדקתו, הוא תיכנן לצנתר את עצמו: אחת האחיות שעבדה עמו הסכימה לסייע לו. היא הגניבה אספקה סטרילית והבטיחה כי תעזור לו, רק אם יבצע את הפרוצדורה עליה ולא עליו. הוא הסכים וביצע בה הרדמה כללית.
אולם בעודה ישנה, חתך את זרועו, ובאופן עיוור הנחה את הצנתר לתוך לבו. בתרועת ניצחון, כשהוא עדיין נושם, הוא דידה למעבדת רנטגן, שם צילם את החזה כדי להראות לעמיתיו את מעשה ידיו. מאוחר יותר הוא יקבל פרס נובל לרפואה, לאחר שהבטיח לא לבצע על עצמו או על אחיות אף ניסוי נוסף.
סטאבינס פירת': מרח קיא בעיניים
הסטודנט לרפואה סטאבינס פירת' רצה להוכיח שמלריה איננה מחלה מדבקת. בשנת 1793, הוא מרח קיא של חולה מלריה, על פצעים פתוחים שעל עורו ועל עיניו. למרבה מזלו, הוא לא נדבק. הוא המשיך ודגם דם ושתן מאותו חולה, וחזר על הפעולה, ולא נדבק במחלה.
מדוע אם כן הוא לא נדבק במחלה אף שהיא ידועה כמדבקת מאוד? חלק טענו כי הוא השתמש בקיא ודם של חולים שהיו בשלב המאוחר של המחלה וכבר לא היו מדבקים. אחרים הסבירו כי הוא לא הזריק את הדם ישירות למחזור הדם שלו, ולכן ניצל מהדבקה.
אוגוסט בייר: ניסה על עצמו הרדמה
ניתוח אינו יכול להתבצע ללא הרדמה יעילה ובטוחה. ד"ר אוגוסט בייר, רופא גרמני, החליט לשפר את טכניקת ההרדמה שהייתה מקובלת בשלהי המאה ה-19. הוא העלה השערה, לפיה ניתן להרדים את המטופלים על ידי הזרקת קוקאין לתוך החלל סביב חוט השדרה. כדי לוודא שהתאוריה שלו מציאותית, הוא החליט לנסות אותה על עצמו.
עוזרו של בייר ניסה להזריק את הקוקאין הנוזלי לתוך עמוד השדרה שלו. אלא שהעוזר פספס את מיקום ההזרקה התקין ובייר נותר ער. אז הוא החליט לתפוס פיקוד, והרדים את רגלו של העוזר.
כדי לוודא שהיא אכן רדומה, הוא היכה את העוזר ברגלו כדי לראות אם הוא חש בכאב. בהמשך הוא כיבה על הרגל סיגרים והמשיך לחבוט בו בפטיש. הניסוי הצליח, העוזר לא חש בדבר, אלא רק כשהשפעת ההרדמה המקומית פגה. לאחר המעשה הסאדיסטי הזה, איבד בייר את העוזר, שהתפטר כמובן, ובמקביל זכה להכרה ברחבי העולם כמפתח הרדמה מקומית.
סר הנרי האד: כרת את העצבים כדי ללמוד על כאב
הנוירולוג הבריטי סר הנרי האד חקר רבות על עולם הכאב ופרסם עשרות מאמרים בתחום, אך הרגיש שאינו יודע מספיק. במהלך עבודתו המחקרית, הוא ראיין חולים נוירולוגים שעברו פגיעות עצביות על תחושות הכאב שלהם, אך עדיין לא מצא מענה מלא לשאלות על הכאב מקורו. לכן החליט לערוך ניסויים, הפעם על עצמו.
הוא הורה לאחד מחבריו הכירורגים להסיר חלק מאחד מסיבי העצב שלו שאחראי על תפקוד מוטורי והחל לבצע על עצמו ניסויים שונים במהלכם הוא מתעד את תחושות הכאב שלו. הניסויים לצד עבודתו האקדמית המרשימה, זיכו אותו בתואר אבירות.
ג'ורג' סטראטון: חבש עדשות הפוכות
הפסיכולוג האמריקני ג'ורג' סטרטון חקר את התפיסה החושית במהלך שנות התשעים של המאה ה-19. הוא היה בטוח שהמוח יכול לתקן חוסר שיווי משקל והחליט לנסות את התאוריה על עצמו.
הוא חבש משקפיים המכילים מערכת מראות ההופכות את הדמויות, כך שאנשים נראים תלויים או שוכבים. בימים הראשונים המראות ההפוכים גרמו לו לבחילות ולחוסר התמצאות. ביום החמישי, הדמויות החלו להתהפך למקומם הנכון, וביום השביעי לניסוי, גם מבעד למשקפיים ההופכים, הדמויות חזרו למקומם הנכון.
כאשר הסיר את המשקפיים בתום שבוע העולם הסתחרר, חלק מהדמויות נראו במיקום לא תקין. כך, כאשר ניסה לגעת בחפצים או באנשים שנמצאו משמאלו, מוחו הפך את הצד כך שהוא היה משוכנע שהם נמצאים לשמאלו. הוא הסיק מהניסוי, שהמוח יכול לעוות את החושים, ומנגד לארגן מחדש תחושה מרחבית מוטעית.
אלזי ווידווסון: פיתחה דיאטה והרעיבה עצמה
במהלך מלחמת העולם השנייה, המחסור באספקת מזון הותירה אזרחים רבים רעבים וחשופים לתת תזונה. הדיאטנית אלזי ווידווסון החליטה לפתור את בעיות התזונה על ידי מציאת הערכים התזונתיים המינימליים הדרושים להישרדות.
כדי להגיע לנוסחה הנכונה, היא פתחה בדיאטות הרעבה שונות, ושרדה רק תחת מנות מינימליות של כרוב, לחם ותפוחי אדמה. היא המשיכה בדיאטות הרעבה שונות למשך חודשים ארוכים, ובמקביל ביצעה פעילויות מאומצות שכללו בין היתר טיפוס הרים ומסעות הליכה ארוכים. בסופו של דבר הובילו הניסויים שלה לבניית תורות תזונה ששימשו את בריטניה בתקופת המלחמה.
אוון אוניל קיין: כרת לעצמו את האפנדיציט
ב-15 בפברואר 1921, המנתח האמריקני ד"ר אוון אוניל קיין שכב על שולחן הניתוחים בבית החולים, כשהוא בתפקיד המנותח והמנתח. הוא החליט לערוך לעצמו כריתה של תוספתן מודלק (אפנדיציטיס).
מאחר שהוא היה המנתח הראשי בבית החולים, הצוות הרפואי היה חייב לציית לפקודתו המוזרה. הוא הרים עצמו על גבי כריות, כדי שיוכל לראות טוב את הבטן שלו. הוא הזריק קוקאין ואדרנלין לדופן הבטן והחל לחתוך במהירות את העור, הפריד את השרירים והרקמות עד שהגיע לתוספתן הנפוח והמודלק אותו הוא כרת.
במהלך הניתוח שארך 30 שניות, היה רגע של בהלה, כשחלק מהמעיים צצו מבטנו החוצה. אבל בשלווה מוחלטת הוא דחף אותם בחזרה למקומם והמשיך לעבוד. קיין החלים במהירות, וכעבור שבועיים חזר לבית החולים, לנתח מאושפזים.
הוא הסביר כי ביקש להבין טוב יותר כיצד חולים מרגישים תחת סכין המנתחים, וכיצד יוכל לשפר את ההרדמה כדי שלא יחושו כלל בכאב.
לפנייה לכתב/ת 
