אין עם מי לדבר
למרבה הצער, המפוכחים כבר יודעים: חייבים הסדר כמו עם חיזבאללה, כי אחרת לא נוכל לחיות כאן כבני חורין. היכונו לעוד חודשים מאותו הדבר
זה יהיה ארוך. המלחמה הזאת לא תסתיים בבום-טראח גדול, לא בתמונת ניצחון של צד כלשהו, לא הכרעה, לא בכתישה או "הכתשה". בכך מכירים גם אנשי ימין מובהקים שמקשיבים בתמהון לבנט ולליברמן ולרעיונות העיוועים שלהם.
המלחמה הזאת לא תסתיים גם במשא ומתן עם חמאס. אם מישהו היה צריך להבין מדוע, באו הרציחות הפומביות של משתפי הפעולה - ההוצאות להורג בעזה - והזכירו את מה שלא נוח למערבים הומניסטים מהשמאל להפנים: במשטרים איסלאמיים בני זמננו, האפשרות שחוקי השריעה מעניקים לשלטון להרוג את אזרחיו היא הדרך הנכונה ביותר והקלה ביותר עבור השלטון לבסס ולבצר את כוחו באימה שהוא מטיל על הכפופים לו. אין תודעה של זכויות אזרח בנוסח המוכר לנו בשריעה או בכל מקום שבו הפונדמנטליזם הדתי גובר על החוק.
וזו בדיוק הבעיה המרכזית בניסיונות להידבר עם חמאס, או טליבאן, או דאעש, או אל קאעידה, או משמרות המהפכה, או גדודי-חללי-מי שלא יהיה באופן רציונלי, במשא ומתן על זכויות וחובות. הללו מחזיקים באידיאולוגיה איסלאמית פונדמנטליסטית ואנטי-דמוקרטית בעליל. עד כמה אנטי-דמוקרטית, יעידו הנשים שהן 50% מאוכלוסיות המדינות בהן מתקיים חוק השריעה, ומצבן כ"אזרחיות" גרוע משל בהמות בית. בכל אחת מהישויות האיסלמיות האלה, כולל עזה, הוצאה פומבית להורג איננה רצח אלא מצווה אלוהית, חלק ממלחמה בכופרים ובוגדים באשר הם. בכל אחת מהן אין מערכת משפט כמו זו המוכרת לנו וגם אין שום תוכניות להקים אחת. כל אחת רוצה להשמיד משהו.
טרור הוא אסטרטגיה
ובכל אחת מהן טרור איננו טקטיקה להשגת יתרונות בדרך לעצמאות מדינית. הוא אסטרטגיה מעתה ועד עולם. הוא חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה ואי אפשר לוותר עליו. ויתור הוא התאבדות פוליטית גם מפני שהטרור הוא דרך נהדרת להפחדת האוכלוסייה ולהפיכתה מבני אדם תבוניים לעבדים רועדים מפחד מפני השלטון, כפי שקורה כעת בעזה או במוסול, במוגדישו או בקאבול.
כדי שהידברות כלשהי עם אחד מאלה, לרבות חמאס, אכן תצלח, הם אמורים להתנתק מהאידיאולוגיה, כלומר - להתאבד. אין כעת ואין בכלל דרך לגרום לגוף אידיאולוגי כזה להתאהב במודרנה, לנהות אחר רעיונות מערביים ולפסוע עמנו בנחת אל עבר השקיעה. כאן באמת אין פרטנר, פשוט אין. לפחות לא כזה שמוכן לזנוח את שפת ההשמדה הטוטלית.
אז מה עושים? כותשים-הורסים-ממוטטים? את הפטנט הזה ניסינו כבר לא אחת בחוסר הצלחה גובר והולך ובעין ביקורתית פקוחה של אותן אומות שאנו תלויים בכספיהן ובנכונותן לסייע לנו לא להיות לבד בשכונה האלימה שלנו. נפתלי בנט ושות' וכמה אריות-צל הם היחידים שעדיין מאמינים באפשרות של הפיכת עזה למגרש חנייה, ויאללה, עם לבדד ישכון בחסדי השם יתברך בלבד. אנשים מפוכחים יותר יודעים שאי אפשר.
העולם פועל באיטיות
אבל כיוון שחמאס לא מראה סימנים שהוא מתאייד או מהגר מעזה, אנחנו אנוסים לטפל בצרה הזאת באופן שטיפלנו בחיזבאללה ועם הרבה מאד ערבויות בינלאומיות לשקט מוחלט, שיינתנו על-ידי מי שמתמחה במתן ערבויות טובות כאלה: אותן אומות שמתבוננות בנו בעין ביקורתית. איתן ורק איתן צריך להידבר, כיוון שיש להן אינטרס משותף לנו: הרגעת הבעירה בשכונה, לזמן ארוך ככל האפשר. הפוך לגמרי מן האינטרס, האסטרטגיה והמטרה של חמאס.
אבל גם זו הרי בעיה. כי מי שמתבונן בחלחלה במפעלות דאעש ובאיטיות הנוראה שבה העולם החופשי פועל כלפי הנאצים החדשים, מי שמתוסכל מאזלת היד לנוכח התעצמות הטליבאן, ההקצנה בעיראק, סומליה ושות', מבין גם שהעולם החופשי איטי ודבר לא בוער לו. עד שיתגייס, עד שייצור כאן מצב שבו כל ירייה של כל צד לא תשתלם לו, ייפלו טילים על ראשינו ואזרחים וחיילים ייהרגו בשני הצדדים.
למרבה הצער, המפוכחים כבר יודעים: אין על מה לדבר. אין עם מי לדבר, אבל חייבים הסדר. לא עם חמאס אלא נגדו. ואנחנו אנוסים להגיע להסדר כי אחרת לא נוכל לחיות כאן כבני חורין, ולא רק בנחל עוז. יכונו אפוא לחודשים על גבי חודשים של עוד מאותו דבר. יהיה לא קל, אבל יהיו - כמו שהבהיר ראש הממשלה - המון חוויות.
לפנייה לכתב/ת 
