לא דאעש, עבאס. המחליף של חמאס בעזה
האמרה "אם ייפול חמאס יקום ארגון גרוע יותר" אינה רלוונטית במקרה של חמאס. חיסול הארגון יאפשר את השבת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה
דאעש וחמאס , מצאו את ההבדלים: רעולי פנים עם רובי קלצ'ניקוב צועדים ברחובות, הוצאות להורג של "בוגדים" מול קהל בכיכר העיר, הטלת אימה על האוכלוסייה, איום על כל המדינות השכנות בטרור, רצח בשם האיסלאם, מימון מארצות המפרץ (קטאר?) והרשימה עוד ארוכה.
עוד חדשות בעולם :
איטליה מתפוצצת: 3,500 מהגרים ב-3 ימים
מת 'פפה המיסיונר', הצב המפורסם בגלאפגוס
ראפר ובן סגן של בן לאדן. זה עורף הראש?
חשש להתפרצות: כוננות "אדומה" באיסלנד
מי מאתנו לא שמע מפי פרשנים ואנשי ביטחון שונים את המשפט: "אם ימוּטט החמאס ישתלט על עזה ארגון דאעש!" מה מקור האיום? האם הוא מתבסס על מידע אמיתי בשטח? האם עזה יכולה באמת להפוך לשלוחה של "המדינה האיסלאמית", אותו ארגון רצחני ששולט במערב עיראק ובצפון סוריה?
תופיק רבאחי, פרשן אלג'יראי ב"אל-קודס אל-ערבי", כתב בתחילת אוגוסט כי מצרים וישראל אינן מעוניינות במיטוט שלטון חמאס. הוא הסביר כי שני הצדדים חוששים מהאלטרנטיבה. לטענת רבאחי, בישראל הפסיקו לדבר על חיסול חמאס כמו במבצעים קודמים, ועתה מדברים על חיסול מנהרות החמאס. ישראל הסיקה את המסקנות מריסוק הרשות הפלסטינית בימי יאסר ערפאת - פעולה שחיזקה את חמאס - ועתה היא חוששת שריסוק חמאס יעלה ארגון קיצוני יותר. לפי רבאחי, גם מצרים חוששת מרצף של שלטון דאעש בעזה ובסיני שיאיים על גבול מצרים וש"יראה להם טרור אמיתי מהו".
בין חמאס לדאעש
לאל-קאעידה אכן היו תאים בעזה בעבר וקיימים מרכזים ומסגדים סלפיים גם היום, בעיקר בדרום הרצועה באזור רפיח. אף שרוב התאים רדומים, מדי פעם יוצא אחד מהם בגלוי. הפעילים המזוקנים לבושים בסגנון אפגני ומנותקים מהמציאות סביבם. המקרה הבולט ביותר היה ב-2009 כאשר מנהיג "ג'נד אנצאר אללה" (גיס תומכי אללה) השייח הסלפי עבד א-לטיף מוסא, מלווה בשומרי ראש חמושים, הכריז במסגד אבן תימיה ברפיח על אמירות איסלאמית. אנשי חמאס פשטו על המסגד וחיסלו את השייח ואת אנשיו בקלות רבה. השייח הקטארי יוסוף אל-קרדאווי, אחד הפוסקים הגדולים בעולם הסוני, הצדיק את מעשיהם ואמר: "בזמן שחמאס נלחם ביהודים אלה נלחמים נגד אחיהם. על כן חובה להרגם".
בראיונות שהעניקו מנהיגים סלפים ברצועה עלה כי התארגנותם של פעילים סלפים לפעילות מבצעית החלה בכלא של חמאס בשנים 2009-2008, בהשראת ארגון הג'יהאד של אבו מוסעב א-זרקאווי, שחוסל בעיראק ב-2006. פעילים סלפים ששוחררו מכלא עזה יזמו התקפות טילים על אילת, כנראה בשיתוף עם קבוצות ג'יהאד אחרות בסיני. שני מנהיגים בארגון "מועצת השורא של המוג'הידין" (אכנאף בית אל-מקדס) חוסלו בסוף 2012 על ידי ישראל. פעילים מארגון זה הבטיחו לנקום על החיסולים בירי טילים על ישראל וגם קיימו.
חלק מהפעילים הסלפים פרשו מחמאס בטענה כי הארגון "מתון מדי". ככלל, הסלפים מתנגדים לעקרון ה"תהדייה", הפסקת האש עם ישראל, ורואים בג'יהאד מתמשך מצוות חובה. בנוסף, הם גם טוענים כי חמאס אינו מחיל כראוי את השריעה - ההלכה המוסלמית - על האוכלוסייה.
אידיאולוגיה זו הביאה להתנגשות התנועה הסלפית עם חמאס, המעוניין לכפות את מדיניותו על כל עזה. אחרי מבצע "עמוד ענן" פשט מנגנון הביטחון הפנימי של חמאס על בתי הפעילים הסלפים והחרים נשק. ארגונים אחרים הגיעו להסכמה עם חמאס על הימנעות מירי על ישראל ללא תיאום עמו. הסלפים הג'יהאדיסטים מוערכים בכמה מאות בלבד וכוחם מוגבל למדי. לפי הערכות מומחים ערביים ידועים, כגון ד"ר עדנאן אבו עאמר וד"ר חאלד סאפי, הארגונים הסלפיים המשויכים או מזדהים עם אל-קאעידה ברצועה קטנים ואינם מאוחדים. הסלפים המעטים הנמצאים בגדה המערבית טוענים שאינם דוגלים בג'יהאד ועוסקים בתעמולה בלבד.
ממתקפה למגננה
גם פרשנים באל-ג'זירה הקטארי שתומכים בחמאס אינם מייחסים כוח רב לארגונים הסלפיים הקיקיוניים. הם אינם משתמשים בטיעון כי מיטוט חמאס יעלה את דאעש, כי נוכחותם של הג'יהאדיסטים הללו היא בעיקר ברשת ולא במציאות. מדי פעם בהלוויות מונפים אותם דגלים שחורים שבמרכזם המעגל הלבן ובלבו מה שהם טוענים שהוא החותם של הנביא מוחמד. יכולתם של הסלפים הג'יהאדיסטים להתפתח בעזה מוגבלת, שכן הם בתחרות אבודה מראש עם שני ארגונים גדולים - חמאס, המונע על ידי אידיאולוגיה יריבה של "האחים המוסלמים" ו"הג'יהאד האיסלאמי בפלסטין" שנתמך על ידי איראן.
אין ספק כי התפתחות או נסיגה של דאעש בעיראק ובסוריה יקרינו על הסלפים בעזה. כעת נראה כי דאעש עובר ממתקפה למגננה ושהוא מותקף על ידי הכורדים וצבא עיראק בגיבוי חיל האוויר האמריקני ממזרח ועל ידי צבא המשטר הסורי ממערב.
אשר לאיום דאעש בעזה, הוא כנראה קיים אך לא בטווח הקצר. כמה פעילים פלסטינים יצאו להילחם בסוריה וחזרו כאנשי דאעש, אך מספרם לא רב. ארגונים קטנים בהחלט יכולים להפוך לאיום אזורי. בשנות ה-80 היה חיזבאללה ארגון קטן בלבנון ביחס ל"אמל" השיעי. חמאס גם הוא נראה ארגון קטן בשטחים בראשית האינתיפאדה הראשונה ב-1987 ביחס לפתח. שניהם הפכו לארגונים גדולים ושתלטניים, אך התהליך נמשך עשור אחד לפחות. בשנים האחרונות נפגעו הסלפים הג'יהאדיסטים מכל הכיוונים - פנים (על ידי חמאס והג'יהאד האיסלאמי) וחוץ (ישראל ומצרים בראשות עבד אל-פתאח א-סיסי).
האמרה "אם ייפול חמאס יקום ארגון גרוע יותר" אינה רלוונטית במקרה של חמאס, ואולי נהפוך הוא - חיסול הארגון יאפשר את השבת הרשות הפלסטינית לרצועה בחסות מצרים ובמימון סעודיה. המעבר מחמאס לדאעש, אילו היה מתרחש במציאות, לא היה משמעותי כמו המעבר שחל בעזה משלטון פתח בראשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) לחמאס הדבק בג'יהאד. מבחינת ישראל, ההבדל בין חמאס לבין דאעש אינו רב.
חמאס כבר שלח מתאבדים עם רצועות נפץ להרוג אזרחים בלב המדינה ולהרוס את תהליך השלום בין ישראל לבין הפלסטינים כבר בשנות ה-90, והוא עדיין דבק בדרך הג'יהאד ללא שום התמתנות כבר כמעט שלושה עשורים.
מנהיגי חמאס, כמו מנהיג אל-קאעידה איימן א-זוואהירי, יצאו מאותו בית מדרש של "האחים המוסלמים" והם צועדים באותה דרך של הג'יהאד. ההבדלים האידיאולוגיים בין חמאס ובין דאעש היוצרים את העוינות ביניהם אינם מעניינים את ישראל, כי ביחס ל"אויב הציוני" הם הולכים באותה דרך.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה על האיסלאם במחלקה ללימודים הומניסטיים בטכניון ובמכללת הגליל ומורה לערבית בטכניון ובחוג להיסטוריה של המזרח התיכון בחיפה. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010
לפנייה לכתב/ת 
