תושבים בעוטף עזה עונים ליעלון: "ברוך הבא, עכשיו נזכרת? איפה ילמדו הילדים?"
כבר חודשיים הם חיים על מזוודות, חלקם עברו 10 מקומות ברחבי הארץ, אחרים חיים אצל ההורים. אתמול שמעו משר הביטחון שאולי יקבלו סוף סוף סיוע: "הילד שלי יעלה לכיתה א' בירושלים או בעפולה?"
תושבי היישובים צמודי הגדר בעוטף עזה נדהמו לשמוע אתמול (שבת) את אמירות שר הביטחון משה (בוגי) יעלון שהמליץ להם "לחשוק שפתיים" וגם הוסיף ש"זה יכול להימשך יותר או פחות". את רונית איפרגן שמתגוררת בכפר עזה פגשנו במאהל המחאה שהוקם מול מעון ראש הממשלה בירושלים: "מה יקרה בעוד שבוע? הילד שלי יעלה לכיתה א' או לא? איפה הוא יעלה לכיתה א'? בירושלים? בעפולה? אלה המקומות שהיינו בהם עד עכשיו".
חלק מתושבי קיבוץ נחל עוז שבו נהרג בליל שבת הילד דניאל טרגרמן בן הארבע עזבו לקרובי משפחה. אחרים פונו לקיבוץ אורים במועצת אשכול ועדיין לא ברור מתי יוכלו לשוב הביתה.
על אמירת שר הביטחון שהתושבים יפונו באופן מרוכז, אומרת רונית איפרגן מכפר עזה: "קודם כל וולקאם - אנחנו כבר חודשיים מחוץ לבית. עכשיו נזכרתם, אחרי שתיזזתם אותנו הלוך ושוב? זה מבורך שסוף סוף מישהו הבין אותנו. עכשיו אני רוצה לראות את זה קורה, שמישהו באמת ידאג לאנשים שנמצאים פה ומפוזרים בכל הארץ".
איפרגן אומרת שאין סיכוי שמשפחתה תשוב לקיבוץ בקרוב, "קשה לי לחשוב על זה שאתן לילדים שלי להיות בסיטואציה הזו. הבן שלי רצה ביום רביעי לאכול ספגטי. הוא רץ חמש פעמים מהסלון לממ"ד. הוא לא הספיק לגמור את הספגטי שלו. מדובר בדברים הכי בסיסיים, הוא לא יכול ללכת לשירותים, לא קילחנו אותם. איך אני בכלל יכולה לחיות ככה?"
בתגובה להמלצה של יעלון לחשוק שפתיים, היא אומרת: "אם באמת הוא היה אומר לי מההתחלה, 'תקשיבי, הולכת להיות חצי שנה קשה, אבל בסופו של דבר יהיה תהליך מדיני ארוך טווח והסיוט הזה לא יחזור מדי שנה', הייתי מוכנה כמו שהוא אמר לנשוך שפתיים בכיף".
גם עדי חמאווי מקיבוץ נירים, אב לשלושה ילדים, בני שנתיים, שש ושמונה, הגיע למאהל המחאה בירושלים: "התחושות ממשיכות להיות קשות. גם האמירות של שר הביטחון הן מאוד באוויר, באפלה. הוא אמר היום משהו כמו 'זה יימשך יותר או פחות'. מה זה יותר או פחות? יותר משבוע, פחות מחודש? הוא נתן איזושהי הצהרה מאוד כללית שכן יפנו את התושבים בצורה מרוכזת, אז מתי יפנו? אנחנו לא יודעים מה קורה איתנו מחר בבוקר".
"שר הביטחון צריך לבוא ולהגיד לנו מה קורה איתנו מחר בבוקר, לאן אנחנו הולכים", אומר חמאווי, "מערכות החינוך סגורות או פתוחות? אנחנו נשארים או יוצאים? הוא יכול להגיד לנו שאנחנו חוזרים הביתה? יש לו הבטחה כזו? אנחנו לא רואים את הסוף. כמו שאנחנו לא רואים את השעות הקרובות אנחנו לא יכולים לראות את הסוף. אנחנו חיים לפי שעות. לא יודעים מה לעשות עם הילדים. וזו בעיה מאוד מאוד גדולה".
על רגשותיו במהלך התקופה שבה נמשך מבצע צוק איתן אומר חמאווי: "יש חוסר אונים מוחלט. חוסר אמון מוחלט בממשלה. חוסר הבנה של דרך מסוימת לאן הולכים, לאן רוצים לקחת את הסיפור הזה. לאן הם רוצים לקחת את המדינה הזו ולאן הם רוצים לקחת את האנשים האלה".
פחות מיממה לאחר ירי הפצמ"ר הקטלני שממנו נהרג הילד דניאל טרגרמן פגעה פצצת מרגמה בחדר האוכל בקיבוץ. בעקבות האיום המיידי על חייהם, עזבו התושבים את המקום. מוישיק כהן (69), שיצא מנחל עוז עם בת זוגו עינת והתינוקת שלהם בת התשעה חודשים, מספר שפעמיים חזרו לקיבוץ ופעמיים נאלצו לצאת. "חזרנו פעם אחת ליום יומיים ונאלצנו לעזוב. בפעם האחרונה חזרנו לשלושה-ארבעה ימים, ועכשיו אנחנו נאלצים לעזוב שוב. ההרגשה הפעם הרבה יותר קשה. לאחר שנהרג פה ילד לא נחזור הביתה עד שלא נהיה בטוחים שאכן יהיה שקט. אנחנו כבר חודשיים מיטלטלים ממקום למקום. עברנו 10-9 מקומות, מהצפון ועד הדרום. כל יומיים-שלושה במקום אחר. זה בלתי נסבל".
"מטיילים בין ההורים"
אסתי מורג (33), אימא לאורן בן השנתיים יצאה עם בעלה אדר לאחר ההסלמה ולא חזרה עדיין לנחל עוז. "אנחנו עכשיו מטיילים בין ההורים שלי להורים שלו, בין קריית אונו לראשון לציון. כשהוציאו תושבים למעגן מיכאל הצטרפנו ומשם להדסה נעורים. ברגע שאמרו להישאר בקיבוץ, העדפנו להישאר במרכז. עברנו להורים ביום שישי שעבר. יש עדיין אזעקות. יש טפטופים. הטפטופים האלה הורגים. אי אפשר לחיות ככה עם ילד. אנחנו ממש מחכים ומשתוקקים לחזור הביתה כמובן, אבל מחכים שזה ייגמר. שנוכל לחזור לחיות שם בשקט ובשלום. אנחנו עדיין מנסים לעכל את מה שקרה וזה מאוד קשה".
פאני גוטרמן, תושבת נחל עוז, שעזבה לאחיינית בנתניה, סיפרה שאחרי מות דניאל החליטו לעזוב: "מאוד עצוב לאבד ילד שנולד בקיבוץ. חוסר הביטחון זה משהו בלתי נסבל. כבר 14 שנה אנחנו סופגים את זה. אי אפשר לחיות בצורה כזו. במהלך המבצע עזבתי וחזרתי. הייתי שבועיים בקיבוץ, אבל אתמול היה השיא. אי אפשר היה להישאר שם. כשאמרו שיהיה שקט האמנתי. הייתי לי תקווה. סמכתי על כוחות הביטחון, אבל זה לא תלוי רק בהם. אנחנו במצב מלחמה. חמאס מכתיב לנו את אורח החיים. מתי לצאת, מתי לחזור, אם בכלל לחזור. אנחנו רוצים את השקט. אי אפשר להיות פליט, כל פעם לחפש אצל מי להתארח. זה לא טבעי".
לברוריה רז מנחל עוז חשוב להבהיר שהקיבוץ לא ננטש לחלוטין: "אנחנו חיים כאן 52 שנה. וחשוב לי להגיד שאנחנו לא זזים מפה. בחודש וחצי האחרונים יצאנו מכאן רק לחופשה משפחתית, אבל כאן זה הבית שלנו. ואנחנו מתנהלים מהפסקה להפסקה. יצאו הרבה משפחות עם ילדים אבל בקיבוץ עדיין שוהים מבוגרים וגם צעירים. חשוב לומר שהיישוב אינו נטוש".
לפנייה לכתב/ת 
