איפה התעוזה בעזה? נסראללה עוקב

האחראי לאופן הפעולה העקר של הצבא הוא קודם כול יעלון. על הססנותו, על חוסר המעוף שלו ועל ההתעקשות להסתפק בתקיפות אוויריות משלמים לא רק תושבי שער הנגב ואשכול - אלא כל אזרחי המדינה. בלבנון עוקב חיזבאללה אחר ההססנות הישראלית, ואמש קיבלנו תזכורת לכך בדמות ירי רקטות גם אם לא בוצע על ידי ארגונו. שם, יש לזכור, מדובר במאה אלף רקטות ולא ב-9,000 כפי שהיו לחמאס ערב צוק איתן. הן ארוכות יותר כבדות יותר וקטלניות הרבה יותר.

אולי היה נכון להציע לתושבים משהו אחר, כמו פתרון לפצמ"רים?(צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון)

הנפילה בצפון(צילום: עידו בקר)

יעלון לא רק שביטל את ביקורו בנחל עוז, הקיבוץ שבו נהרג הילד דניאל טרגרמן, אלא גם הציע שמשרדו יסייע לתושבים להתפנות משם. סליחה, זה תפקידו של שר הביטחון או של שר הרווחה? אולי נכון היה להציע לתושבים משהו אחר, למשל פתרון צבאי משמעותי נגד איום הפצמ"רים? אולי נכון לחשוב על פשיטות קרקעיות מוגבלות נגד אזורי השיגור?

גנץ ויעלון הטילו, כתאומים סיאמיים, את יהבם על המודיעין ועל התקיפות מהאוויר, ולשם גם הוסטו תקציבי הצבא. כפי שראינו, התאוריה הזו לא ממש הוכיחה את עצמה. הזנחת צבא היבשה באימונים, בהצטיידות ובמיגון עוד תיחקר בעתיד.

לחמאס נותרו כ־3,000 רקטות ופצצות מרגמה, כשליש מהארסנל שאיתו יצא להילחם, ולכן הירי לעבר עוטף עזה לא נפסק. בסרט הזה כבר היינו לפני יותר מחודש. צה"ל טען שידע על איום המנהרות, אבל משום מה לא פעל עד לרגע שבו חדרו 13 מחבלים דרך מנהרה ליד קיבוץ סופה. ורק אז, כשגבו אל הקיר, הפעיל הצבא את הכוחות היבשתיים למבצע קרקעי מוגבל מאוד לעומק 2־3 ק"מ. סיפור המנהרות הוכיח לנו שלא כל ההבנה הביטחונית נמצאת בקריה, ושראוי ונכון להציג להנהגה ההססנית שאלות קשות גם הפעם.

לא כל מבצע קרקעי מחייב כיבוש של הרצועה שיעלה בחייהם של מאות חיילים. בדרך יש עוד כמה מדרגות אפשריות למתקפה משמעותית נגד איום הפצמ"רים. אבל במלחמה הזו משום מה השתבשו היוצרות: החיילים נמצאים מאחור והאזרחים עמוק בחזית. נכון, כבר נוכחנו שפעולה קרקעית מסוכנת וחיילים עלולים להיפגע שוב, אבל זה בדיוק תפקידו של צה"ל - להגן על אזרחיו. אזרחים לפני חיילים, לא להיפך.

הפעילות מהאוויר לא הוכיחה את עצמה? הירי נמשך? אז התאימו את התוכניות. זה המקום לגלות יצירתיות ויוזמה - עקרונות לחימה שראשי הצבא, כך נדמה, שכחו בחודשיים האחרונים.

אי-אפשר להאשים את הלוחמים והמפקדים של הצנחנים, של גבעתי או של גולני. הבעיה היא בצמרת. גם מפקדי השטח מבינים זאת אך לא יודו בכך בפומבי.

חדר האוכל בנחל עוז. יעלון ביטל את הביקור

צה"ל איבד בשנים האחרונות מפקדים התקפיים, יוזמים ויצירתיים - כמו מפקד אוגדת עזה לשעבר, תא"ל (מיל') משה צ'יקו תמיר ואלוף פיקוד הדרום יואב גלנט - בין שמסיבות מוצדקות ובין שלאו. החיסרון שלהם ושל דומיהם בולט כעת יותר מתמיד.

נכון, אי-אפשר להחזיר את השניים לשירות (יעלון לא רוצה את גלנט כרמטכ"ל),

 אבל העובדה שלא מתייעצים איתם או קוראים להם למילואים היא לא פחות משערורייתית. סביר מאוד להניח שתמיר, למשל, היה נעמד על רגליו האחוריות ודורש מהרמטכ"ל לטפל באיום הפצמ"רים. סביר גם להניח שאם היה נענה בשלילה היה מבקש להתפטר.

צבא ששמו האמצעי הוא "הגנה" אמור להגן על אזרחי מדינתו. בינתיים צה"ל לא עומד במשימה זו. מעידים על כך היישובים המופגזים באינטנסיביות בעוטף עזה שהתרוקנו שוב מתושביהם.

כך מתנהלת מדינה שוויתרה על צבא היבשה שלה, על אימון המילואים, על מיגון הנגמ"שים והטנקים באמצעות מערכת "מעיל רוח".